ה-7 באוקטובר 2023 נחרת בתודעה הישראלית כאירוע היסטורי מכונן. המלחמה שפרצה בשמחת תורה לפני כשנתיים, לא הייתה עוד עימות מקומי – אלא רעידת אדמה לאומית. זו היא המלחמה הארוכה ביותר, המורכבת, רבת הזירות, ואף הטראומטית ביותר מאז קום המדינה.
אבל בתוך כל אלה, דבר אחד כמעט ולא התרחש: עצירה לחשבון נפש. אינני מדבר על חשבון נפש פרטי, שבוודאי רבים מאיתנו ערכו בינם לבינם ואף בקבוצות חשיבה ובמעגלי משפחה וחברים. אלא בחשבון נפש לאומי עמוק ויסודי שתכליתו, לשאול את עצמנו את השאלה העמוקה מכולן – לאן מועדות פנינו, כאומה וכחברה ישראלית בעידן הפוסט טראומטי שלאחר ה 7/10?
6+השאלה הזו חורגת הרחק מהמישור הטקטי. היא איננה רק "כיצד נכה באויב" או "איך נכריע את חמאס", אלא שאלה ערכית-לאומית ואסטרטגית מן המעלה הראשונה: איזו מדינה אנו חפצים להיות?
לא רק מפני שחובת קיומנו מחייבת אותנו להשיב עליה, אלא משום שמלחמות גדולות אינן נמדדות רק ביכולת השרידות – הן תובעות חזון גדול. וללא חזון כזה, כל ניצחון צבאי עלול להותיר אחריו חלל תודעתי מסוכן.
העידן הנוכחי אינו עוד שלב שגרתי בקיומנו. הוא שייך לאותם רגעים נדירים בהיסטוריה של סדרים מדיניים קורסים, גבולות מוסריים מתמוססים, ודפוסי מחשבה בני כמה עשורים חדלים מלהיות רלוונטיים. המערב מתערער מבפנים, מעצמות מאבדות את מצפנן הערכי, וברקע – מתחולל מאבק איתנים בין זהויות.
רק עמים בעלי זיכרון היסטורי, תודעה מוסרית וחזון לאומי מצליחים לשרוד – ולהנהיג.
6+אומות שקמו מן ההריסות – חזון מול שבר
בריטניה לאחר הבליץ
בין ספטמבר 1940 למאי 1941 ספגה בריטניה את אחת ממערכות ההפצצה הקשות בהיסטוריה – "הבליץ" – במהלכה הפילו מטוסי הלופטוואפה הגרמני אלפי טונות של פצצות על לונדון, ליברפול, קובנטרי וערים נוספות. מאות אלפי מבנים נהרסו, למעלה מ־40 אלף אזרחים נהרגו, ותעשיות שלמות שותקו.
ווינסטון צ'רצ'יל, שכיהן כראש ממשלה החל ממאי 1940, היה אז בן 66, בעל עבר עשיר כקצין, עיתונאי ופוליטיקאי. הוא עמד מול מציאות שבה בריטניה התמודדה כמעט לבדה בזירה מול גרמניה הנאצית, לאחר נפילת צרפת.
צ'רצ'יל הבין שמנהיגות במצב כזה אינה יכולה להבטיח בטחון מיידי; היא חייבת להעניק לעם תחושת ייעוד עליון. נאומיו – "דם, עמל, דמעות ויזע" (Blood, Toil, Tears and Sweat) ו"לעולם לא ניכנע" – הפכו לנכסי צאן ברזל ברטוריקה המדינית.
6+הוא פעל ללא לאות להבטיח את המשך הלחימה, לשמר את שלמות הקואליציה הממשלתית (הוא הקים ממשלת חירום לאומית ששרדה לאורך כל המלחמה ואיחדה כמעט את כלל המפלגות וללא אופוזיציה פרלמנטרית), ולחפש בריתות בינלאומיות – מהלך שהבשיל בברית האיתנה עם ארה"ב שהוכיחה עצמה כעמידה לניצחון הנדרש.
ההתעקשות שלו על המשך המאבק, גם במחיר סבל נורא, נחשבת עד היום לדוגמה קלאסית של מנהיגות חזונית המכוונת לטווח הארוך. הרואה בקשיים המיידים והנוראים, כמעט תנאי חיוני, להשגת היעדים ארוכי הטווח ובמאמץ המלחמתי, שגבה מחירים אישיים כבדים, גשר עליו נבנה ניצחון יציב שהבטיח את שרידותה של בריטניה החופשית ולמעשה של אירופה והעולם כולו.
ארצות הברית לאחר פרל הארבור
ב-7 בדצמבר 1941, בשעה 7:48 בבוקר, תקפו 353 מטוסים יפניים את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי. למעלה מ-2,400 אמריקאים נהרגו, שמונה אוניות מערכה טבעו או ניזוקו קשות, ועשרות ספינות ומטוסים הושמדו.
פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארה"ב מאז 1933, היה כבר דמות מוכרת ונערצת בזכות ה"ניו דיל", אבל האירוע הזה דרש ממנו יכולות אחרות – יכולות של מנהיג בזמן מלחמה. למחרת התקיפה, נאומו בפני הקונגרס – "A date which will live in infamy" – הפך לאחד מהנאומים הזכורים בתולדות ארה"ב.
6+רוזוולט לא רק הוביל הכרזה רשמית על מלחמה נגד יפן, אלא השכיל לתעל את הזעזוע הציבורי למהלך רחב של גיוס לאומי. הוא ייסד את כלכלת המלחמה, גייס מיליונים לצבא, והוביל את ארה"ב למעמד של מעצמה עולמית לא רק בזכות הניצחון הצבאי, אלא גם בזכות עיצוב סדר בינלאומי חדש.
המעבר החד ממצב של בדלנות יחסית למעורבות גלובלית היה תולדה של החלטות אסטרטגיות עמוקות – לא רק תגובה לאירוע צבאי. ארה"ב שלאחר ובעקבות מתקפת פרל הארבור, שינתה את פניה. לעד.
גרמניה תחת קונרד אדנאואר
לאחר תבוסת 1945, גרמניה המובסת חולקה לארבעה אזורי כיבוש (אמריקאי, בריטי, רוסי וצרפתי), הכלכלה קרסה, ותודעת האשמה על פשעי הנאצים העיבה על כל ניסיון לבנות את גרמניה מחדש. קונרד אדנאואר, נוצרי-קתולי מהעיר קלן, היה אז בן 69, ראש עיר לשעבר שנודע בהתנגדותו לנאצים.
כאשר נבחר ב-1949 לקנצלר הראשון של גרמניה המערבית, ניצבה בפניו משימה כמעט בלתי אפשרית: להשיב אמון פנימי, לזכות באמון המערב, ולהבטיח צמיחה כלכלית. הוא חתר לפיוס עם צרפת, קידם הצטרפות לקהילה האירופית (מה שהיווה את הבסיס ל"איחוד האירופי"), והשכיל לשלב בין קפיטליזם חברתי לערכים דמוקרטיים.
6+תקופת שלטונו, המכונה "הנס הכלכלי" (Wirtschaftswunder), התאפיינה בשילוב בין יציבות מוסדית, השקעות בתשתיות, ושיקום מוסרי דרך חינוך ודמוקרטיה מקומית. אדנאואר הפך לסמל המנהיגות היציבה והפרגמטית שמבוססת על עקרונות מוסריים. המורשת והמנהיגות שהוא הנחיל לגרמניה, לאירופה ואף לעולם כולו, קיימת יציבה ומשגשגת עד היום.
צרפת בהנהגת שארל דה גול
דה גול, גנרל צעיר (יחסית) בעת נפילת צרפת ב-1940, סירב להשלים עם תבוסת ממשלת וישי והכניעה המחפירה לנאצים. מגלותו בלונדון, הוא קרא לעם הצרפתי להמשיך במאבק דרך "כוחות צרפת החופשית". קולו ברדיו הבי-בי-סי היה לקול ההתנגדות הצרפתית. והוא טבע את המשפט האלמותי "צרפת הפסידה בקרב, אך לא הפסידה במלחמה", שהפיח רוח תקווה בלב המוני צרפתים.
לאחר השחרור ב-1944, הוא הנהיג את צרפת בתקופה של חוסר יציבות פוליטית, אך פרש ב-1946 במחאה על שיטת הממשל. ב-1958 חזר לשלטון בעיצומו של משבר אלג'יריה, הקים את הרפובליקה החמישית, וחיזק את מוסדות הנשיאות.
6+הוא דגל בעצמאות אסטרטגית של צרפת – כולל פרישה מנאט"ו ופיתוח נשק גרעיני – והעמיד את הזהות הלאומית במרכז. דה גול שילב סמכותיות עם חזון לאומי ברור, תוך חיזוק הגאווה התרבותית וההיסטורית של צרפת. דמותו הנישאת – תרתי משמע – שימשה מגדלור לתחייה הנדרשת של צרפת, באחת מתקופות השפל ההיסטוריות הקשות והמכאיבות שלה.
סינגפור ולי קואן יו
כאשר סינגפור קיבלה עצמאות ב-1965, היא הייתה אי קטן עם אוכלוסייה של כ-1.9 מיליון נפש, ללא משאבי טבע, עם אבטלה גבוהה, מתיחות אתנית ותשתיות רעועות. לי קואן יו, בוגר קיימברידג', הפך לראש הממשלה הראשון וכיהן בתפקידו במשך למעלה מ 25 שנה (1965-1990) הוא נודע בכינוי "אבי האומה" משום שהצליח להפוך את סינגפור ממדינת עולם שלישי ענייה ונחשלת לאחת הכלכלות החזקות והיציבות בעולם.
הוא הנהיג מדיניות עם משמעת כלכלית, משיכת השקעות זרות, השקעה בחינוך ובתשתיות, ואכיפת חוק בלתי מתפשרת – עד כדי ביקורת על מגבלות חירויות אזרחיות.
לי האמין ששלטון יציב, אתוס עבודה חזק, והקפדה על ניקיון כפיים הם תנאים הכרחיים להתפתחות. תחתיו, סינגפור הפכה למוקד פיננסי, תעשייתי וחינוכי עולמי, עם אחד מרמות החיים הגבוהות בעולם. כיום הדרכון הסינגפורי נחשב ליציב והחזק ביותר בעולם והיא אחת מן המדינות המובילות כלכלית בעולם.
דוד בן-גוריון
בן־גוריון, שנולד בפלונסק שבפולין ב-1886, עלה לארץ ב-1906, היה ממייסדי "פועלי ציון" ולימים מנהיג ההסתדרות הכללית וראש הסוכנות היהודית. הוא הוביל את היישוב בתקופת המנדט, הכריז על הקמת המדינה במאי 1948 (בניגוד לכל היגיון ריאלי ובלא שהיה ידוע מראש שתובטח תמיכת משפחת העמים למהלך), ועמד בראשה כראש הממשלה הראשון.
6+מעבר להובלה המדינית-צבאית במלחמת העצמאות, בן-גוריון ראה עצמו כמעצב דמותה הרוחנית של המדינה: קיבוץ גלויות, פיתוח הנגב, העברית כשפת המדינה, צה"ל כצבא העם, והחלת ריבונות מלאה בכל תחום החיים.
סגנון הנהגתו היה ישיר ולעיתים נוקשה, אך תמיד נשען על תודעת שליחות היסטורית – חזון של עם השב לארצו אחרי אלפיים שנה ומקים בה מדינה יהודית ריבונית. הוא ראה חיוניות בהנחת התשתית והבסיס למדינה והותיר מקום לאחרים להמשיך אחריו. חזונו נשען על מקורות היסטוריים, אמונה חזקה והרבה מעשיות, שאפיינה את חייו מראשיתם.
מדינה רגילה או עם בעל שליחות – ההכרעה הישראלית
אחרי כל השבר, הגבורה והזעזוע שחווינו מאז מאורעות ה 7/10 – ישראל ניצבת שוב מול הכרעה: האם לשוב אל דפוסי העבר ולנסות "לנהל את המצב" "להכיל אותו" ובעצם להתגלגל עם האירועים מכוח האינרציה, או להבין שהגיעה השעה לבחור ולעצב אקטיבית את דמותה העתידית.
אין זו הכרעה טקטית שנוגעת לשדה הקרב בלבד, אלא צומת-גורל – קיומי, תרבותי והיסטורי. השאלה איננה כיצד ניחלץ מן הטראומה, אלא איזו מדינה תצמח מתוכה. האם נבחר להיות עוד מדינה קטנה וייחודית במזרח התיכון, המבקשת מקלט בזהות מערבית מושאלת, או שנממש את ייעודנו כעם בעל תודעה, מורשת ושליחות היסטורית – כעין מה שעשו עמים שקמו מריסוק והפכו את שברם למקור גאון, צמיחה וכוח.
כפי שבריטניה שאבה מהבליץ תעצומות נפש להנהגה עולמית בעת משבר ולאחריה, גרמניה של אדנאואר עיצבה מתוך חורבנה משטר דמוקרטי יציב, וצרפת של דה גול הפכה תבוסה לגאווה לאומית – כך עלינו לראות במלחמת 7/10 רגע מכונן, שבו מדינת ישראל נעשית הכלי למימוש ייעוד מוסרי-עולמי, המקרין אור וגבורה אל מעבר לגבולותיה.
ניסיונות הנורמליזציה התרבותית, ההתרחקות מערכי היסוד של היהדות, והרדיפה אחר "שקט תעשייתי" – כשלו. מדינה יהודית לא יכולה להרשות לעצמה להתנהל כמו עוד מדינה בגוש ה OECD . אומות העולם אינן תופסות את ישראל כישות נייטרלית. הן מצפות ממנה – ולעיתים מערערות עליה – דווקא בגלל שהיא נושאת בשורה.
אם ישראל מתכחשת לזהותה, היא מאבדת גם את הלגיטימיות שלה ואף חוסנה מתערער. אם היא מתייצבת בזהותה – היא מעוררת יראת כבוד, גם על ידי יריביה. לאיזה כבוד והערכה ואפילו הערצה, זכתה מדינת ישראל לאחר "מתקפת הביפרים" בלבנון והפגיעה הפנומנלית והבלתי נתפסת שלה בשלטון הרשע האיראני.
שמירה על זהות וערכים יחודיים לעם ישראל ובהתאם למתווה ההיסטורי שלו, חיונית לשרידותו והתפתחותו, במשפחת העמים בכלל ובסביבה המזרח תיכונית העויינת בפרט.
עמודי התווך להתחדשות ישראלית – קריאה לעם ולמנהיגות
רגעי משבר לא רק חושפים את נקודות התורפה של אומה – אלא גם מחדדים את מה שנחוץ לה עצמה, כדי לבנות אותה מחדש. משברים יוצרים ואקום, והוואקום הזה הוא מבחן: האם הוא יתמלא באנרכיה, או בחזון? בפסימיות יוקדת ומדכאה, או בתקווה מעשית שמובילה ליצירתיות ובניין.
ושוב צ'רצ'יל מזוהה כבעל המימרה הבאה שמסכמת יפה את העניין: "A pessimist sees the difficulty in every opportunity; an optimist sees the opportunity in every difficulty". בתרגום לעברית: "פסימי רואה את הקושי בכל הזדמנות; אופטימי רואה את ההזדמנות בכל קושי".
מאז מלחמת 7 באוקטובר, התגלתה מציאות ישראלית של שבר עמוק – אך לצדה גם נביטה מפתיעה של כוחות חיים. ראינו אזרחים שקמו מההריסות ונטלו אחריות תוך סיכון והקרבת חייהם הם. קצינים צעירים, בצד טוראים חסרי ניסיון, אך בעלי עוז ותבונה שקיבלו פיקוד והנהיגו ללא היסוס. רופאים, ראשי מועצות, אנשי מילואים, מתנדבים – שהראו ומראים למעשה עד היום שהעם חי, אפילו כאשר המדינה השתהתה ומשתהה.
אלא שלצד כוחות העומק הללו, ניצבת שאלה אסטרטגית שטרם נענתה: על מה תיבנה מחדש החברה הישראלית? מהם עמודי התווך המוצעים שעליהם יכולה לצמוח תודעה לאומית חדשה?
גבולות ברורים – גיאוגרפיים, מוסריים ותודעתיים
מדינה החסרה ריבונות מלאה ואינה מציבה לעצמה גבולות נפשיים – אותם גבולות תודעתיים וערכיים המגדירים את מהותה, את סולם ערכיה ואת זהותה הייחודית – תמצא את עצמה נשחקת מבפנים. גבולות אלה הם החומה הפנימית של האומה: ההכרה המשותפת במהות המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, הערכים שעליהם לא מוותרים גם תחת לחץ, האחדות סביב השפה, התרבות והמורשת, וההבחנה המבדילה בין "אנחנו" ל"הם".
בלעדיהם, גם גבולות גיאוגרפיים מבוצרים לא יעמדו לאורך ימים. נדמה שגם בשלה השעה לחידוד הגבולות הריבוניים של מדינת ישראל, מהירדן ועד הים, בצד הכרה ציבורית רחבה ומוסכמות אודות סולם הערכים והשיבה לזהות הייחודית של עמנו.
תודעה יהודית – לאומית, לא מגזרית
היהדות איננה מצטמצמת להגדרות דתיות או לקיום מצוות; היא המיתוס המכונן, ההיסטוריה המשותפת והמערכת הערכית שעליה נבנה העם היהודי, ומכוחה קמה מדינת ישראל. כדי לשקם את הלכידות הלאומית, יש לחזור ולספר את הסיפור הזה – על רצף הדורות, על המאבק לחירות ועל הייעוד המוסרי-העולמי – באופן שיהפוך לחלק מתודעת כל אזרח.
חינוך ממלכתי שאינו מעגן את הזהות היהודית במסגרת תכנית הלימודים איננו "נייטרלי"; מדובר בניתוק מהיסודות שעליהם נשען קיומנו כעם וכמדינה, ולא בפתיחות או בפלורליזם אמיתי.
שיקום הממלכתיות
המשבר הנוכחי חשף לא רק כשלים במערכות הביטחון והניהול, אלא גם את עומק השחיקה באמון הציבור במוסדות המדינה. אמון זה אינו ניתן להשבה באמצעות סיסמאות או מסעות תדמית, אלא רק באמצעות פעולה ממשית הנעשית בשקיפות, בצניעות ובתחושת שליחות ציבורית. על המנהיגות לשוב ולראות עצמה שליחה של האומה – משרתת הציבור ולא שליטתו – ורק כך ניתן יהיה לבנות מחדש את הגשר שנשבר בין המוסדות לבין האזרחים.
קדמה מוסרית וטכנולוגית
אין די בחדשנות טכנולוגית לשמה; עלינו לשאול תמיד לאן היא מכוונת ולשם מה היא נועדה. בעידן שבו בינה מלאכותית, טכנולוגיה מתקדמת ונשק חכם משנים את פני האנושות, עלול המירוץ אחר הקדמה להתרחק מערכים אנושיים. דווקא המוסר היהודי – השואב מן המסורת הנבואית והיהודית ומעקרונות של אחריות, כבוד האדם וקדושת החיים – יכול לשמש מגדלור עולמי, המכוון את הקדמה כך שתשמש לחיים ולא להרסם.
מוסר זה מחייב אבחנה חדה בין חפים מפשע לבין פושעים, בין פעולה צבאית מוצדקת לבין השמדה טוטאלית, ובין טוב לרע – הבחנה שהיא מלאכה חיונית בעולם טכנולוגי שבו הגבולות הללו עלולים להיטשטש עד כדי אובדן דרך.
חוסן אזרחי
החומה האמיתית של המדינה איננה עשויה מאבן ומלט, ואף לא מטנקים ומערכות נשק – היא בנויה מבני אדם. האחריות ההדדית, תחושת השותפות והנכונות להעניק מעצמם הן המפתח לחוסנה.
גם כוח צבאי אדיר וטכנולוגיה מתקדמת מאבדים מערכם ללא הרוח המעצבת של האומה – אותה רוח המעניקה משמעות למאמץ, מכוונת את הכוח לייעוד ראוי, ומחזיקה את החברה מלוכדת גם בשעות הקשות ביותר. חברה המכבדת את תורמיה ומשרתיה ומוקירה את פועלם אינה רק צולחת את האתגרים – היא מתחזקת, מתחדשת ומבססת יסודות איתנים לדורות.
חזון לאומי
לא רק ביטחון – אלא תכלית.
לא רק לשרוד – אלא להנהיג.
עם שאינו יודע לאן פניו מועדות – ייפרע, יתפורר, ויאבד את דרכו. כמאמר שלמה המלך בספר משלי : "בְּאֵין חָזוֹן יִּפָּרַע עָם" – בלא תכלית, תקווה ותוחלת, אין לעם קיום לאורך זמן. אך חזון לבדו איננו מספיק; הוא זקוק גם לכלי המעשה, לתכנון האסטרטגי ולכוח הביצוע המתוחכם.
לכן משלים אותו הפסוק האחר גם הוא מספר משלי "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִּפָּרַע עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" החזון מגדיר את הדרך, והתחבולה – את האמצעים להגיע אל היעד. בלעדי שניהם גם ניצחונות צבאיים עלולים להתפוגג לריק; עִמם – אפשר להפוך משבר להזדמנות, ואיום ליסוד של התחדשות לאומית.
מחזון למעשה – תוכנית פעולה לאומית
החזון שישראל תהיה מדינה יהודית, חזקה, בעלת גבולות ברורים ותודעת שליחות היסטורית, מחייב תרגום מיידי למדיניות מעשית, הנשענת על החלטות אמיצות ותכנון רב־שנתי. ללא יישום פרגמטי ומדוד, חזון נותר בגדר הצהרה בלבד.
להלן מוצעים צעדים קונקרטיים, ממוסדים ומדידים, שיכולים להניע את השינוי (מובן שהם אינם מחייבים ומדובר בהצעה גרידא, שתכליתה לעורר דיון ולקבוע בבסיס הסכמה רחב, את תכני המפנה הנדרש):
קביעת גבולות ברורים – גיאוגרפיים ותודעתיים
החלת ריבונות מלאה על גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, בקעת הירדן, הכבישים והשטחים הפתוחים והסדרת גבול ביטחוני בר-אכיפה לאורך כל קווי המגע.
הסדרה אסטרטגית של גבול עזה – שילוב בין מרכיבי ביטחון קבועים (חיץ הנדסי, מערך חיישנים, סגר ימי, אחזקת פרימטר דרך קבע, הקמת מוצבי חיץ למניעת חידוש הטרור) לבין מהלך מדיני בינלאומי שימנע חזרת טרור.
עיצוב מחודש של גבולות מדינת ישראל בחזית הצפונית – הסכמי סייקס – פיקו, קיבעו גבול היסטורי שרירותי, שלמעשה השתנה ומאז המלחמה האחרונה, נדרש לקבע שינוי זה באופן חוקי ואף במתן גושפנקא בינלאומית.
גבולות תודעתיים – חקיקת חוק יסוד המגדיר את זהותה היהודית של המדינה כעוגן בלתי ניתן לשינוי, בדומה לחוקות של מדינות לאום אחרות.
תודעה יהודית – לאומית ולא דתית בלבד
רפורמת חינוך לאומי – הכנסת תכנית לימודים מחייבת בכלל מערכות החינוך, החינוך הממלכתי והממלכתי־דתי והחרדי וגם הערבי, הכוללת תנ"ך, מחשבת ישראל, ותולדות הציונות בהיקף של 4-5 שעות שבועיות.
הכשרות מנהיגות נוער – הקמת מרכזי הכשרה ארציים שיטפחו דור מנהיגים צעיר בעל זיקה לערכי היסוד של העם והמדינה. לא להמתין עם עידוד הנוער רק במסגרת המכינות הקדם צבאיות והמדרשות. לפעול בנושא כבר מגיל צעיר.
איחוד טקסי ממלכתיות סביב סמלים יהודיים־לאומיים – (כגון יום ירושלים ויום הזיכרון. כולל קביעת יום זיכרון לאומי לטבח ה 7/10 או שילובו ביום הזיכרון) כדי לחזק את ההזדהות המשותפת.
שיקום הממלכתיות
נדרשת אמנת ממלכתיות חדשה בין שלוש הרשויות – המבוססת על הפרדת רשויות עם מנגנוני איזון ובלמים ברורים, כולל מנגנון בוררות לאומי (עם זהות מוגדרת מראש של החברים בו) בעת משבר חוקתי. זאת במטרה למנוע משברים כגון אלה בהם אנו חוזים בימינו אלה.
רפורמה במינויים הציבוריים – הקמת ועדת איתור בלתי-תלויה למשרות בכירות (מפכ"ל, יועמ"ש, נגיד בנק ישראל וכיו"ב) כדי להחזיר את אמון הציבור. ניתן לבחון פתרון זה, באופן זמני, עד להשגת יציבות המערכת הפוליטית-ציבורית ולא דווקא כפתרון של קבע (זאת לאור הטיעון בעל הצידוק ההגיוני הפנימי, כי זהו תפקידה של הממשלה).
שקיפות מלאה – חובת פרסום דו"חות שנתיים של כל גוף ממלכתי, בליווי ביקורת ציבורית ומעקב מדדים.
קדמה מוסרית וטכנולוגית
קוד אתי לאומי לשימוש בטכנולוגיות מתקדמות AI) ,נשק חכם, בינה צבאית, שיבוטים והנדסה ביולוגית( המבוסס על עקרונות מוסר יהודיים-מקראיים, בעלי מימד אוניברסלי. במסגרת הקוד הלאומי, תוגדר גם הבחנה בין לוחמים לחפים מפשע.
השקעה במחקר ופיתוח בתחומי אנרגיה מתחדשת, חקלאות מדברית, ומים – תוך מיצוב ישראל כמעצמת פתרונות גלובליים.
מרכז מצוינות מוסרי-טכנולוגי שישמש כתובת בינלאומית לייעוץ אתי בטכנולוגיות מתקדמות ויטמיע את רעיונותיו, במערכת החינוך התיכונית ואף האקדמית.
חוסן אזרחי
משמר אזרחי ממלכתי – הרחבת המסגרת הקיימת למערך לאומי-אזורי מאומן ומצויד, שיחזק את תחושת הביטחון הקהילתית. בדומה למערכת המשמר הלאומי הקיימת בארה"ב. הרעיון הוא שימוש באמצעים הקהילתיים, למינוף הביטחון ברמה הלוקאלית, בדומה למה שכבר פועל כיום בעיקר ביישובי יו"ש, באמצעות גדודי הגנה מרחבית (הגמ"ר) – המורכבים מתושבי המקום ולמען המקום.
תכנית חומש לחיזוק הפריפריה/יות – השקעה בתשתיות, שיכון, חינוך ובריאות, כדי לצמצם פערים חברתיים־כלכליים ולחזק את הלכידות. מדינת ישראל חייבת להציב יעד להעתקת חלק ממרכזי הכובד של האוכלוסין מהמרכז לפריפריה.
בדומה לתכניות מן העבר כגון: "מן העיר לכפר", גרעיני נח"ל ותכנית המצפים בגליל, או חוות הבודדים בעיקר בנגב. נדרשת תכנית לאומית, משלבת שיכון, עם תפיסת שטחים, בצד העצמת מקורות התעסוקה לעיבוי הפריפריה החשופה והטעונה חיזוק, של מדינת ישראל.
עידוד תרומה ומשרתים ציבוריים – מתן הטבות כלכליות ומשפטיות למשרתים בשירות לאומי-אזרחי ולמתנדבים קבועים במערכות החירום, כמובן בצד חיילי צה"ל ובפרט המשרתים הפעילים במילואים.
כך למשל ובדומה לתכניות דומות משנות ה 40 של המאה הקודמת ואף קודם לכן – הוקמו יישובים ע"י חיילים משוחררים, יוצאי הגדודים העבריים, בוגרי גרעיני נח"ל וכיו"ב. יש לשאוף לתוכנית דומה, בפרט באיזורי הפיתוח וההגנה על גבולות המדינה ושמירת הרוב היהודי שלה.
חזון לטווח ארוך – "ישראל 2050"
ישראל תכין תכנית אב לאומית ל־25 השנים הבאות, שתכלול: יעד אוכלוסייה, כלכלה ותעסוקה. כולל פיזור גאוגרפי, העמקת כלכלת הטכנולוגיה העלית.
מדדים למדידת עוצמה ביטחונית, חוסן חברתי, והשפעה בינלאומית.
צעדי עומק להבטחת משילות, ריבונות, ושימור זהות יהודית.
מערכת מדדים שנתית – פרסום דו"ח התקדמות שנתי ("דו"ח חזון ישראל") המודד עמידה ביעדים ומציג לציבור את ההישגים והפערים.
תכניות לטווח ארוך, יהיו חלק מובנה בתכנית העבודה הממשלתית ציבורית, בלא שתהיינה תלויות בהשפעות פוליטיות משתנות, כגון בחירות ומערכות לחצים פוליטית וכיו"ב.
ירושלים או שקיעת המערב – ההכרעה היהודית-ישראלית
המערב, ששאף להוביל את העולם אל עבר תקופה של שלום, זכויות וחירות – שוקע. אירופה הזקנה מתנכרת לשורשיה, אמריקה מאבדת את בטחונה בזהותה, והמרחב הבינלאומי מתמלא בריק ערכי. דווקא בתוך תוהו זה – ניצבת ישראל. קטנה בגודל, אך רבת משמעות. האם תיסוג אל הנורמליזציה, או שתתייצב ותהיה מגדלור?
ב־7 באוקטובר נחשפה לא רק חולשה ביטחונית – אלא תודעתית. והתגובה לא יכולה להיות רק עוד כיפת ברזל. התגובה צריכה להיות: תחיית הזהות היהודית במדינת היהודים. לא רק למען האומה הישראלית, אלא כחלק מהשליחות ההיסטורית שלנו לעולם כולו.
כפי שכתב ההיסטוריון הבריטי החשוב בן זמננו, פול ג'ונסון: Paul Johnson, A History of the Jews(London: Weidenfeld & Nicolson, 1987), Introduction, pp. 2–3.
"No people has ever been more determined than the Jews in the belief that history has a purpose and that humanity has a destiny. At a very early stage in their collective existence they believed they had discerned a divine pattern for the human race… They always knew that Jewish society was appointed to be the pilot project for the entire human race… above all, that the Jews should still survive, when all those other ancient people were transmuted or vanished in history, is wholly predictable… Providence has decreed it and the Jews have obeyed.
The Jews, therefore, stand at the very heart of the perennial attempt to endow human life with meaning, and to invest it with dignity."
תרגום לעברית. מהדורת שיבולת–סלע מאיר, 2022, תרגום: גיא הרלינג, בפתח הדבר, עם התאמות קלות לנוסח האנגלי:
"אף עם לא היה נחוש יותר מן היהודים באמונתו שלהיסטוריה יש תכלית ולאנושות יש ייעוד. בשלב מוקדם מאוד של קיומם הקולקטיבי, הם האמינו שזיהו תבנית אלוהית בעבור המין האנושי… הם תמיד ידעו שחברת היהודים נועדה להיות מיזם ניסיוני עבור כל המין האנושי… ומעל הכול – העובדה שהיהודים שרדו, בשעה שכל אותם עמים קדומים אחרים נטמעו או נעלמו מעל במת ההיסטוריה – היא צפויה לחלוטין… ההשגחה קבעה זאת, והיהודים נשמעו לה. היהודים, לפיכך, עומדים בלב ליבו של הניסיון הנצחי להעניק לחיי האדם תכלית שתיצוק בהם כבוד."
הבחירה שלפנינו אינה עוד צעד פוליטי או מדיני – היא הכרעת גורל.
אם נבחר בזהותנו, נאמץ את ייעודנו ונעמוד בו ללא פשרות – נתחזק, נתייצב, ונמקם את ישראל במקום שאליו יועדה: עם חופשי, בעל שליחות מוסרית־עולמית, המקרין עוצמה, השראה ומנהיגות. אך אם נפקפק בזהותנו, אם נטשטש אותה או ננסה לעטות עלינו זהות מושאלת – ניפול, נאבד את זכות הקיום, ונצטרף חלילה לשורת האומות שנעלמו מן ההיסטוריה ברגע שאיבדו את ייחודן. זהו רגע של הכרעה – כזה שבו עמים ידעו להתעלות מתוך שבר ולהפוך אותו לנקודת המפנה הגדולה בתולדותיהם.
"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים – לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל/יט)
