ביום ראשון יחול ט' באב, יום צום ואבל על חורבן בית המקדש. הצום עצמו יתחיל זמן קצר לפני צאת השבת, בשעה 19:30, ובמהלך היום עם ישראל ירבה בתפילות וקינות על חורבן הבית שאירע לפני 1957 שנים. אבל כאן השאלה הגדולה – איך אדם יכול להתאבל ולהתגעגע למשהו שלא הכיר?
מספרים שהיו פעם זוג שלא היו להם ילדים שנים ארוכות. הם עשו כל מאמץ, אין סוף סגולות, תפילות, בקשות ברכה מצדיקים, רופאים – ומה לא?! והנה לאחר אין סוף ברכות ותפילות ודמעות זכו להיפקד. הנה מגיעה היום, שמחה וששון, הולכים לבית החולים ללדת. האישה נכנסת לחדר לידה, הבעל ממתין מחוץ לחדר – ובהתרגשות גדולה הוא מתפלל שהכל יעבור בשלום.
עוברים שעה, שעתיים, ואז הבעל שם לב שהדלת יותר מידי פעמים נפתחת ונסגרת. משהו לא נראה תקין, והנה יוצא הרופא ומבקש ממנו להיכנס פנימה ואז בתוך החדר אומר לו הרופא: "יש סיבוך קשה בלידה, יש אפשרות להציל או את האמא או את הילד – תחליט מה לעשות?"
אומר לו האבא: "איך אני אחליט בכזו שאלה? הוא מתחיל לבכות, לא יודע מה לעשות. איך אכריע בכזאת שאלה?" הרופא אמר: "תשאלו אותה, את האמא". מספרים לאמא את המצב, ואז היא פורצת בבכי ואומרת – "אני שנים רבות חיכיתי לילד הזה שייוולד, בלי הילד – החיים שלי לא חיים. אז אם אני יחיה לא לי יהיה חיים ולא לילד – אני רוצה שיצילו את הילד, ולפחות שלו יהיה חיים".
תשעה באב תשפ"ה: כל ההלכות והמנהגים לצום שחל במוצאי שבת
ואז היא פונה לבעלה ואומרת: "בעלי היקר, הילד הזה יגדל. תעשה לי טובה תספר לו שמסרתי נפש בשבילו. זו לא מליצה, אני באמת מסרתי את החיים שלי בשביל שהוא ייוולד, ואני מבקשת שברגע שהוא יגיע לגיל 13, גיל מצוות, תאמר לו שיגיד עלי את ה'קדיש' בכוונה גדולה".
הבעל מהנהן בראשו, נפרד ממנה בדמעות, ויוצא החוצה. נולד בן בשעה טובה ומוצלחת, למחרת הייתה לוויה רויית יגון וצער, כולם הגיעו לנחם. אסון גדול. והנה נגמרו ימי השבעה והיהודי הזה, האבא, מגדל את הילד לבד ואומר לו: 'תדע לך שביום הבר מצווה שלך בני היקר, זה גם יום האזכרה לאמא שלך. ואמא שלך ביקשה שאני אסביר לך כמה אהבה אותך, ומסרה את נפשה בשבילך. והיא ביקשה והתחננה שכשאתה תאמר את הקדיש, ותפילת ערבית בבר מצווה – תאמר את זה בכוונה גדולה".
3+מגיעים לערב הנכסף, לליל הבר מצווה שזה גם יום האזכרה לאמא. הילד ניגש, מתחיל להגיד את הקדיש בלי טיפת רגש. פתאום חבר שלו עושה לו איזה סימן והוא מתפוצץ בצחוק. האבא מתעלף. מעירים אותו, אומר האבא: "הלא התחננתי לפניך, למה אתה עושה ככה? איך אתה צוחק בזמן הקדיש לאמא שלך, שמסרה את חייה כדי שאתה תחיה?!"
אומר לו הבן: "אבא מה אתה רוצה ממני, איזה רגש יש לי לאמא הזו? אני הכרתי אותה פעם? אני רק יודע שיש לה מצבה בבית הקברות, ויש תמונה שלה על הקיר. אבל רגשות? איזה רגשות יש לי כלפיה?".
3+האמת היא שכל אחד מבין שאם הילד יתבונן במעשה האצילי והענק שעשתה אימו לכבודו – היה מתמלא ברגש, אהבה וגעגועים, גם מבלי להכיר את האמא שמסרה נפשה עליו. והאמת היא שזה בדיוק מה שקרה בחורבן בית המקדש.
הייתה גזירת כליה על עם ישראל, וזה היה או 'עם ישראל' או 'בית המקדש'. ואז אמר בורא עולם: אני אחריב את ביתי, אחריב את היכלי – במקום לכלות את עם ישראל. בית המקדש יישרף באש ועם ישראל ייצאו לחיים טובים ולשלום.
אז אפילו שאנחנו בדור שלא זכה להכיר מה זה בית המקדש, אבל עצם זה שהבית הזה הוקרב – קרבן למעננו, צריך לעורר בנו משהו של השתתפות באבל החורבן. ונוסיף עוד מילה: בית המקדש זה לא אדם ולא נשמה וגוף, אלא בית המקדש זה הבית של בורא עולם הבית של ה' יתברך.
3+בידינו האחריות לבנות את בית המקדש
וכשנחרב הבית הקדוש הזה, כביכול אמר בורא עולם: "לי כבר לא יהיה בית, אני אהיה מגולל באשפתות כביכול. העיקר שאתם העם שלי תצאו לחיים טובים ולשלום". לכל אחד מאיתנו ברוך ה' יש בית ואיפה לישון, וגם מזרון איכותי ומיזוג נעים, אבל האבא שנתן לנו את כל זה, שהשפיע עלינו את כל השפע הזה – לו עצמו אין בית. הוא החריב אותו למעננו.
3+בתשעה באב נשב על הריצפה, ננהג את מנהגי התענית. אבל לא מהמקום הרדוד שמה לעשות? אנחנו דתיים – אז צמים. לא!! אלא מהמקום של ההזדהות עם האבא שנותן לנו כל השנה וכל החיים כל כך הרבה שפע, ויום אחד בשנה אנחנו יושבים על הריצפה ומתענים ואומרים: 'ריבונו של עולם, אנחנו משתתפים בצערך. אבל לא רק זה, אנחנו יודעים שהבית הזה יכול להיבנות שוב בזכות התענית שלנו'.
בזכות עוד חיזוק בבין אדם לחבירו, בזכות עוד תפילה ומצווה שלנו. אז הנה 'הננו לפניך ומקבלים עלינו להיות טובים יותר, מאוחדים יותר ומקרבים את הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו אמן'. כי אכן בידינו הדבר
