20 שנה לגירוש מגוש קטיף, והשיחה עם איריס חיים – אמו של יותם חיים ז"ל, שנחטף לעזה – מקבלת עוצמה כפולה. בריאיון לעידו טאובר בתוכנית "יומן צהריים", מדברת חיים בגילוי לב על הדרך שעשתה מהתמיכה בהתנתקות – ועד ההבנה המאוחרת, הכואבת והמטלטלת של מחיר הגירוש.
2+"אני תושבת העוטף, מצביעת שמאל לשעבר, ובזמנו תמכתי מאוד בהתנתקות", היא מספרת. "לא הבנתי באמת מה זה אומר. עשו לי שטיפת מוח והסכמתי לזה. היום אני מסתכלת על זה אחרת לגמרי – זה כואב לי בלב. גרתי בעוטף, ולא הרגשתי שמץ של חמלה או רחמים כלפי המגורשים. היום אני כל כך מצטערת על זה".
עבור חיים, הגירוש כבר אינו אירוע פוליטי – אלא שבר מוסרי. "אנחנו התגרשנו מעצמנו. הגירוש הזה היה גם ניתוק מהרגש. הפסקנו לראות באנשים שגרו שם – אחים שלנו. כשאני נזכרת בגירוש, אני רואה בעיני רוחי יהודים באירופה יוצאים עם החפצים שלהם מהבית לגטו. 'יהודים החוצה' – ככה זה נראה לי היום".
במהלך השיחה, היא משתפת גם במסע האישי שלה אל זהות יהודית שאבדה. "תשעה באב לא אמר לי כלום. הייתי חילונית גאה, נכדה לקיבוצניקים שעזבו את היהדות. לא ידעתי מה זה אומר להיות יהודייה, לא הכרתי את השורשים שלי. זה כמו שמישהו בעוד 40 שנה יגיד על השביעי באוקטובר – 'מה זה בכלל?'"
2+לצד החשבון הנוקב, יש גם מסר של חיבור: "מאז 7 באוקטובר, אני מסתכלת על אנשים כעל בני אדם – לא לפי מגזר או אידיאולוגיה. אם אז הייתי פוגשת את הנערים עם החולצות הכתומות, הייתי מחבקת אותם. היום, הכתום הוא חלק מהחיים שלי – זה יותם, זו המשפחה שלנו".
כשנשאלה מהו סוד הכוחות שהיא מצליחה לשדר גם מתוך השבר, ענתה בפשטות: "זה האופי שלי. אני אדם טיפולי, מחפשת תמיד את האור. אני מלווה חולים סופניים, ויודעת איך לסדר את הסיפור שלי. לא כסיפור של קורבן – אלא כסיפור של צמיחה מתוך כאב. זה מה שאני מנסה להעביר הלאה – שאפשר לתקן. שאפשר לחבר".
2+בפוסט נוסף שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה, כתבה איריס חיים:
מה זה ההתנתקות עבורי? ומה הקשר לתשעה באב? עד ה 7/10 תשעה באב היה מקושר עם ״פרצוף תשעה באב״ – עוד יום שהדתיים כופים עלינו כל מיני צומות מיותרים ואבל שסוגר בתי קפה ותשדירי טלוויזיה. סתם משהו שמציק לשגרת היום יום שכל כך רציתי בה.
כמו כן- ההתנקות מגוש קטיף, בעת שעשרות אלפי אנשים מגורשים מבתיהם, מאדמתם, בשם אידיאולוגיה ששלטה בתקופה ההיא (ושאני מאוד תמכתי בה) , אני עומדת מן הצד, מפנה עורף וכתף קרה לאותם אנשים ודוחקת בהם לחזור למקומותיהם.
בתכלס, כשאני כותבת את זה עכשיו אני ממש רואה את שיירות היהודים שיצאו מהבתים לגטאות באירופה , דומה לא? גירוש הוא גירוש. הם באמת לא עניינו אותי, הם לא היו כמוני , עניין אותי שיהיה שקט, שחיילים לא ימותו סתם בשביל להגן על קומץ מתיישבים ש"בא להם" להתיישב במקום מסוכן ושורץ ערבים.
כמה לא הבנתי. כמה לא ראיתי כמה? 7/10 משנה את התמונה אצלי- ביום שבו תושבי נחל עוז נקראו מתנחלים , ביום שבו הבן שלי עם עוד אלפים שנחטפו ונשחטו, נלקח כי הוא יהודי התחילו להתחבר לי חלקי הפאזל שלא היו נגישים לי עד אז תשעה באב – חורבן בתי המקדש, עם ישראל מתפזר לגלות ומופרד ל 2000 שנה. שואה, מלחמות , מדינה ושוב, התנתקות, מלחמה, טבח.
הכל מחובר אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה הייתי עומדת בכניסה לגוש קטיף ומחבקת באהבה כל נער , ילד או ילדה ובוכה איתם ואומרת שכל פעם יש איזו שהיא אידיאולוגיה שפוגעת בלב שלנו, שאני אוהבת אותם ושכואב לי כמוהם. הייתי חומלת ומביעה אמפטיה.
אוגוסט 2005 לא יחזור כמו שה6/10/23 לא יחזור. נשאר מפה להשתדל יותר לאהוב ולא לשנוא כי השנאה היא זאת שגרמה לחורבננו אז וכנראה גם היום. בהתנתקות כולם לבשו כתום, היום הצבע המועדף עלי הוא כתום. את התמונה לקחתי מהאינטרנט – למה זה מזכיר לי את הבית השרוף של יותם?
