רונן אהל, אחיו של אלון אהל החטוף בעזה, הלחין, ניגן ושר שיר מרגש לאחיו, המבוסס על מילים שכתבה סבתם, ציפי אהל. השיר, שנולד מתוך כאב וגעגוע עמוק, מבטא את התקווה והתפילה לחזרתו של אלון. מילות השיר נכתבו על ידי הסבתא ומתארות את חוסר האונים והרצון העז להשיב את נכדה הביתה: "רוצה להביא אותך לכאן ולא יודעת איך… אולי הבכי והתחנונים, אולי נהר הדמעות שלנו ישיט אותך יותר מהר, יותר הביתה".
בראיון מכיכר החטופים, סיפר רונן כי המוזיקה היא חלק מרכזי בחייו של אלון ובקשר המיוחד ביניהם. אלון, פסנתרן מוכשר שסיים בגרות במוזיקה, היה אמור להתחיל את לימודיו בבית הספר "רימון" ואף חיפש דירה בתל אביב לפני שנחטף. רונן שיתף כי המוזיקה היא "חפץ המעבר" של אלון, והפסנתר בביתם נותר פתוח וממתין שיחזור לנגן בו. הרעיון להלחין את מילותיה של סבתו נולד כהפתעה עבורה, במטרה להפיח חיים ומוזיקה בטקסט הכואב, מתוך תקווה שאלון ישמע את השיר בביתו ויעביר את ביקורתו כמוזיקאי.
השיר מהווה עבור המשפחה דרך להתחבר לאלון, לחזק את עצמם ואת הסביבה, ולהמשיך במאבק להשבתו. רונן הסביר כי ביצירת השיר הוא מרגיש שהוא עושה משהו אקטיבי למען אחיו, ומאפשר למי ששומע אותו "להרגיש את אלון" דרך הצלילים ומילותיה של סבתם. המשפחה, יחד עם כל עם ישראל, ממשיכה לייחל לחזרתו המהירה של אלון וכל החטופים, בתקווה שיזכה לשמוע את השיר ולחלוק את אהבתו למוזיקה בחיק משפחתו.
