באמת המילה שלי היא כזו חשובה? השיח הציבורי בישראל היום מלווה בהרבה קריאות וסלוגנים, כמו: "לשון הרע לא מדבר אליי". מתחילה להיות יותר ויותר התעוררות ורצון לחזור לשיח נטול רכילות, קללות או לשון הרע על האחר. בפרשיות השבוע "מטות-מסעי", אנחנו עדים לחשיבות הדיבור שלנו – ומה אדם פשוט יכול לחולל באמצעות מילים טובות.
פעם היה עוד איזשהו ערך לדיבור. אישה הייתה מדברת עם חברה ויודעת שכל דקת שיחה עולה כסף, הייתה בוררת את המילים. היום הכל חינם, חופשי. המציאות מעמידה אותנו בניסיון אם אנחנו יודעים להעריך מה היא מילה, וכמה חשובה קדושת הדיבור.
הדיבור הוא כלי ענק ועוצמתי, אפשר לחולל בו פלאות לטובה וחלילה גם להיפך. בעידן שלנו אדם שלא משקר קוראים לו 'נאיבי', או במקרה הטוב קוראים לו – "ייקה". אבל האמת, שבפרשת השבוע מזכירה לנו התורה כי אדם השומר על קדושת הדיבור ומקיים את המילה שלו – יזכה לחולל פלאים בדיבור שלו.
הרבי חזה שנתניהו יהיה ראש ממשלה? | כך נראתה פגישתם הראשונה
ועל זה כתוב: "לא יחל דברו", אדם שלא מחלל את הדיבור שלו, מדבר בצורה נקיה ועומד במילתו – אז ממשיך הפסוק: "ככל היוצא מפיו יעשה". מה שיוציא אדם זה מפיו, מה שיברך – כך יהיה.
האדמו"ר הראשון מצאנז, "הדברי חיים", חי לפני כמאתיים שנה. מסופר עליו שבירך ילד קטן שיזכה לאריכות ימים, וכשגדל הילד התחתן עם אישה שהייתה חולה כל הזמן והרופאים לא נתנו לה כל כך סיכוי. פעם אחד כשנכנס לאדמו"ר אמר לו: 'אתה זוכר שבירכת אותי לאריכות ימים ושנים, קראה אשתו מהחדר השני – 'ומה איתי?' אמר לה האדמו"ר: 'את.. עוד תחיי אחריו".
1+בנם של אותו זוג סיפר: "אבא עד גיל 87 לא ראה רופא הוא היה זקוף ובריא, בגיל 92 היה מאושפז יומיים בבית חולים ונפטר. למחרת אשתו נפטרה". סיפור נוסף הוא על הגאון מוילנא.
בעיירה וילנא מסופר שיום אחד עשו מסיבה "ילד בן 100", איך זה יכול להיות? התברר שבאותו בוקר הילד הזה התפלל שחרית עם הגאון מוילנא, וכשקיפל את הטלית אז הילד הזה דרך על הפתילים של הציצית בלי כוונה, ולא שם לב. הגאון, שרצה לקפל את הטלית, אמר לו: "ילד שתחיה עד גיל מאה שנה.. אבל תזיז רק את הרגל שאני אוכל לקפל את הטלית".
הם שמעו בבית כנסת שהגאון הוציא מפיו את המשפט הזה – מייד באותו ערב עשו מסיבה, הילד הזה יחיה עד גיל מאה שנה.
המלחמה ניפצה את המיתוס, אבל הדרך למטרה עדיין סלולה
ימי בין המצרים
אנו נמצאים בימים של "בין המצרים", ימים של חשבון נפש על אהבת חינם. בית המקדש היה בית שעובדים בו עבודת בין אדם למקום, בין אדם לבורא. בכל זאת חז"ל מגלים לנו שהעובדה שנחרב הבית הקדוש הזה הייתה דווקא בגלל שנאת חינם.
מדוע על עוון שקשור לבין אדם לחברו, נחרב הבית שבו עובדים עבודה של בין אדם למקום? התשובה היא פשוטה, אך יסודית במהות היחס בין אדם לחברו. אמנם נכון שבבית במקדש היו עובדים עבודת הקורבנות, וזה בין אדם לבורא – אך חובה עלינו לזכור כי בכל 'בין אדם לחברו' מסתתר גם בין אדם למקום.
שנאת חינם היא האויב הגדול ביותר של עם ישראל
אדם שלא מכבד את חבירו או פוגע בו – הוא בעצם פוגע בבורא עולם, כיון שבסופו של דבר בורא עולם הוא אבא, ואבא גם אם הוא ישב בשולחן שבת בכיסא הכי מלכותי ומהודר ויכבדו אותו בכבוד מלכים – אם הוא יודע שיש פירוד בין שנים מבניו, וראובן לא מדבר עם שמעון, כל זה איינו שווה לו מאומה.
1+"כל תשוקתי כאבא זה קודם כל לפני ואחרי הכל לראות את כל בני יושבים בצוותא, אוהבים, מלוכדים ומאוחדים כאיש אחד". וזאת הסיבה שנחרב דווקא הבית שבו עובדים עבודת הברא בעוון שנאת חינם. בורא עולם בא לומר לנו מסר חד ונוקב: אין מושג לפגוע ביהודי וזה נגמר בו, פגיעה ביהודי כמוה פגיעה בי, כמאמר חז"ל על אדם הנותן סטירה לחבירו – כאילו נתן סטירה לשכינה.
אם מילה רעה הורסת ומחריבה אז כמה מילה טובה יכולה לבנות, כמה מילה טובה יכולה לנטוע תקווה, לרפא כאב. לא סתם אמרו חז"ל: "גדול המלבין שינים לחברו יותר ממשקהו חלב". יהי רצון שנזכה להתחזק בקדושת הדיבור ובהשתמשות בכלי הנפלא הזה שנתן לנו הבורא להועיל וחלילה לא להפך.
