חודש אב בפתח, וזיכרון הקיץ ההוא, לפני 20 שנה, צף, מדמם וחי כאילו התרחש רק אתמול. קרן אלדר, שנעקרה מביתה בתל קטיפא, שיחזרה בריאיון לעודד מנשה את שיחת הטלפון שהפכה את עולמה – ואת הטלטלה שעיצבה את חייה מאז.
עד לאותו בוקר שחור, האמינה קרן שהתוכנית לעקירת גוש קטיף לא תתממש, אך צלצול הטלפון הצורם העיר אותה למציאות הקשה: "קיבלנו טלפון שאמר 'כוחות הגירוש בדרך אלינו, בואו כולכם לדשא של היישוב, אומרים תהילים'. אני באמת לא חשבתי שזה יקרה".
2+היא נזכרה כיצד תוכניתו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, נשמעה לה "דמיונית לגמרי". "המקום היה כל כך חי וכל כך תוסס ויצרני", תיארה, והוסיפה בכאב: "היו לי חברים וחברות שנרצחו שם… אמרתי, 'הדם של מירי אמיתי שנרצחה בכפר דרום נמצא פה באדמה. אנחנו מעורבבים עם האדמה הזאת, זה לא יכול לקרות'".
כיום, 20 שנה אחרי, מתגוררת אלדר ביישוב נטע שבמזרח לכיש, אחד ממספר יישובים חדשים שהקימו מגורשי גוש קטיף: "לצדנו יש את אנשי עצמונה ביישוב שומריה, את אנשי קטיף בכרמי קטיף, ואנשי נווה דקלים ביישוב נווה". יחד, הם יוצרים רצף התיישבותי חדש.
2+למרות הכאב והשבר, התקווה לחזור לא נעלמה: "אנחנו מאוד מאוד מחכים. אני מאמינה שזה יקרה". היא ציינה כי לאורך כל השנים, האמונה בחזרה קיננה בהם, וכי היא שואבת השראה מסיפורם של אנשי גוש עציון, ששבו לאדמתם לאחר 19 שנה.
עם זאת, היא מדגישה: "אנחנו לא נחזור לגוש קטיף כי אי אפשר לחזור למה שהיה. קרה דבר כל כך דרמטי, אז משהו הרבה יותר גדול יצמח מזה. אני מאמינה שאנחנו צריכים לחזור למתכונת התיישבותית הרבה יותר גדולה, להקים שם עיר".
2+כדי לשמר את הזיכרון ולהנחיל את המורשת לדור שלא ידע את גוש קטיף, מתקיים מדי שנה מחנה "סיירי קטיף". "התפקיד שלנו, אנחנו רואים אותם כנושאי הלפיד", הסבירה אלדר, ששישה מילדיה השתתפו או ישתתפו במחנה. מטרת המחנה היא לחזק בקרב בני הנוער את ה"קשר, הזיקה והתודעה לגוש קטיף".
