מאז ה-7 באוקטובר צה"ל פועל בכח רב ברצועת עזה. אלפי גיחות של חיל האויר ועשרות אלפי פצצות, מאות אלפי חיילים שלחמו באדמה המקוללת של עזה, אלפי מחבלי חמאס וג'יהאד איסלאמי שנהרגו, ועדיין, לא כל חטופינו חזרו, והסוף למלחמה עוד לא נראה באופק, אלא אם כן ייכפה עלינו.
אז מה נותר עוד לעשות? עוד הפעלת כח? התשובה היא כן, אבל לא רק בעזה, וכמו בכל מלחמה, דרושה אסטרטגיה, וכאן טמונה הבעיה. יישומה של אסטרטגיה "מחומשת" יביא לקיצור המלחמה, להכרעת חמאס, שחרור חטופינו, ויצירת מציאות אסטרטגית שונה באזור.

ומהי? הפעלת כח צבאי, כיבוש שטח, חלוקת סיוע הומניטרי שלא יגיע לידי חמאס, עידוד הגירה, והתניית שיקום הרצועה. הפעלת מאמצים אלו באופן מצרפי יכריעו את חמאס, ויסייעו לעמידה ביעדי המלחמה.
אנחנו 646 ימים מאז מתקפת חמאס הרצחנית ב-7 באוקטובר. רגע לפני חתימה על עוד עסקה, שתחזיר לנו עוד כמה מבנינו שנחטפו, וכן גופות חללים לקבר ישראל. האם אנו בדרך לניצחון? התשובה היא שאנו בצומת קריטית, רגע לפני ניצחון או תבוסה.
השאלה הנשאלת מצד האדם הפשוט, ובעל ההיגיון הבריא: הכיצד זה שלאחר 646 יום אנו רגע לפני ניצחון, או חלילה תבוסה? וכי לא פעלנו או עשינו כלום בכל התקופה הזו?

משל למה הדבר דומה, למטייל המטפס על הר תלול, לאחר קילומטרים רבים של טיפוס, הוא ממש בפסגה. משמאלו תהום פעורה, רגל שמאלה – והוא נופל אל מותו, רגל ימינה – והוא בפסגה. כך הדבר גם במלחמה בעזה. הישגים רבים המקרבים אותנו לניצחון, אך רגע לפני, אם נחליט לסיים את המלחמה ולהשאיר את חמאס בעזה, אזי זו תבוסה. גם לאחר כל המכות הקשות שהוא ספג, אם תמונת הניצחון שלו היא הישארותו ככח חמוש השולט בעזה, אזי זו תבוסה לישראל!

לא רק בגלל המתקפה הרצחנית שביצע, אלא גם בשל היותו איום משמעותי על תושבי עוטף עזה, וישראל בכלל. לא רק בשל כוחו הישיר, אלא גם בשל המוטיבציה שייתן לאויבינו מסביב, הבוחנים את רמת נחישותינו, ובעיקר את תגובותינו למתקפה וכיבוש שטח ישראלי (מתקפת נגד), חטיפת אזרחים (החזרת אלפי מחבלים ותמורות), ולבסוף, עייפות לאומית, רצון לסגור מלחמות מהר, וחזרה לויכוח פנימי מסוכן.
אז מה היה לנו?
מאז ה-8 לאוקטובר, צה"ל פועל בתוך רצועת עזה, תחילה בהפעלת אש מאסיבית, ואח"כ בתמרון קרקעי. צה"ל הפעיל כח רב בעזה – סד"כ של מספר אוגדות בכל פעם, התוקפות מרחבים בהם נמצאים מחבלי חמאס, תוך הפעלת חיל האויר באלפי גיחות והטלת עשרות אלפי פצצות, חוץ מכל תחמושת היבשה (טנקים, ארטילריה, וכדומה).

אלו הן תשומות, כך צה"ל פועל. מציג בעיקר את הפעולות והמשאבים אותם הוא משקיע. אך מה התפוקות? או בשפה הפשוטה: מה התוצאות? ואכן, למעלה מ15 אלף מחבלים שנהרגו, ועוד אלפי מחבלים פצועים. עשרות אלפי בתים שנהרסו. עשרות קילומטרים של מנהרות שהושמדו. פגיעה קשה בדרג הפיקוד הבכיר בחמאס (מוחמד דיף, האחים סינואר, ועשרות ממפקדי חמאס הבכירים), פגיעה במערך האש (ברקטות הארוכות והבינוניות), וכך אפשר להמשיך בניתוח שאר המערכים (נ"ט, חבלה, ייצור ועוד). אולם, אלו לא השאלות הנכונות, וממילא, גם לא התשובות המתאימות.
מה הן השאלות הנכונות? או מהי הערכת ההישג בעזה?
הערכת ההישג הוא המונח המקצועי לבחינת המצב. וכאן טמון הכשל היסודי. צה"ל מדבר בהערכת הישג טקטי-אופרטיבי, כלומר: בכמה פגענו, במי פגענו, ובאילו תשומות פעלנו (תקיפות, הפצצות, כוחות). כאשר למעשה השאלות הנדרשות עוסקות בהערכת ההישג האסטרטגי.

כלומר, למול יעדי המלחמה אותם קבע הדרג המדיני, והם: הכרעת חמאס, השבת החטופים והחללים והסרת האיום מרצועת עזה על ישראל. כאשר בוחנים את הערכת ההישג האסטרטגי, המצב כבר הופך להרבה יותר מסובך, ובעיקר, מדאיג. למרות כל הפעולות החשובות שביצענו, חמאס טרם הוכרע (הכרעת חמאס = השמדת יכולתו הצבאית להתנגד, או/והפסקת רצונו להילחם).
חמאס טרם שיחרר את כל חטופינו, ואלו שכבר שוחררו, שולמו עליהם מחירים כבדים מאוד (ואין כאן עניין שיפוטי, עליו ניתן וצריך לקיים דיון עמוק, אך לא במסגרת מאמר זה). והכי חמור, חמאס עדיין מהווה איום משמעותי. חמאס הוא צבא טרור, המתפקד ככח צבאי לכל דבר ועניין, בפיקוד ושליטה סדור (תקשורת מורכבת אך קיימת), הן מול 5 החטיבות והגדודים שלו, הן מול הנהגת החוץ.
חמאס מפעיל מערכי מודיעין (אסטרטגי וטקטי),תצפית, חבלה, תצפיות, ייצור אמל"ח, ולמידה קרבית מקצועית. חמאס מפיק לקחים ממתקפת ה-7 באוקטובר, ולא חדל שוב מלתכנן ולנסות לבצע התקפות על יישובים, כן גם בימים אלו. לחמאס יש מאות קילומטרים של מנהרות, חלקן מנהרות התקפיות. אומנם כוחו נפגע מאוד, אך זו לא השאלה, השאלה מה בכוחו עדיין לעשות. ואת הנתון הזה, מנסים לטשטש מהציבור, הכל בשם אינטרסים כאלו ואחרים, שלא יפורטו.
אז מה עלינו לעשות?
הפעלת כח צבאי בלבד לא תספיק. אכן, כמעט בכל מפגש צבאי כוחותינו מנצחים והורגים את המחבלים, ואנו יכולים להגיע עד אחרון המחבלים בעזה. זה פשוט ייקח שנים, וביותר מדי מחירים (בדם חיילינו, מחירים מדיניים, כלכליים, ופנימיים). לפיכך, נדרשת הפעלת אסטרטגיה, כזו המנתחת את האויב (למול מאפייניו: דת האיסלאם, תרבות, מניעיו, הקשר עם האוכלוסייה, וכמובן מאפיינים צבאיים), ופועלת למול מרכזי הכובד שלו (בשפה פשוטה – נקודות תורפה).

אז מה האסטרטגיה הנדרשת לניצחון בעזה?
- ניצחון – מעבר להכרעה צבאית, ניצחון מבטא הישג אסטרטגי (עמידה ביעדי המלחמה, ושינוי המציאות האסטרטגית מיסודה). לכך, נדרשת אסטרטגיה, כזו המפעילה מספר מאמצים, ומגיעה להישג ע"י שילובם המצרפי.
- הפעלת כח צבאי – זהו תנאי מאפשר, מאמץ מרכזי. חייבים להגביר את הפעלת הכח והאש, עם פחות מגבלות משפטיות, המסכנות את ביטחון כוחותינו, ופוגעות ביכולת לעמוד במשימה.
- שטח – כיבוש השטח הוא נקודת מפתח משמעותית. לקחי הערבים מתבוסתם הוא הפסד השטח ורעיון הפליטות. אין מדובר על כיבוש במובן הצבאי, אלא במובן האסטרטגי, כפי ששטחי יהודה ושומרון, וכן רמת הגולן נמצאים בידינו (עיקרון ההגנה העצמית ששכבשנו בעיקבות מלחמה שנפתחה כנגדינו).
- נטרול תמיכת האוכלוסיה בחמאס – חמאס נשען על האוכלוסיה (הם בחרו בו, תומכים בו, וחמאס=אוכלוסיית עזה). היכולת להחליש את הקשר ביניהם, תתקיים ע"י חלוקת הסיוע ההומניטרי באופן ישיר שלא ע"י חמאס.
- הגירה – קידום ועידוד הגירה, בהתאם לחזון הנשיא טראמפ.
- שיקום – התניית שיקום רצועת עזה, ורק לאחר מילוי תנאי המלחמה כולם (החזרת החטופים והחללים, פירוק חמאס מנשקו, חינוך לדה רדיקליזציה.
בהינתן יישום האסטרטגיה המחומשת, לא רק שנכריע את חמאס ונשיב את חטופינו, זה יקרה מהר, יחסוך את דם חיילינו, יצמצם את המחיר המדיני והכלכלי, ויסייע לשינוי המציאות האסטרטגית מן היסוד.
