מסע ההגנה מהשמש: ממצרים העתיקה ועד יפן של המאה ה-8
הרעיון להגן על העור מהשמש קדם בהרבה להמצאת הקרמים התעשייתיים שאנחנו מכירים היום. כבר במצרים הקדומה נעשה שימוש בתמציות של יסמין, סובין אורז ותורמוס. היוונים הסתפקו בשמן זית, בעוד שביפן של המאה ה-8 נשים מרחו אבקות על בסיס עופרת או כספית כדי לשמור על גוון עור בהיר.

גם תחמוצת אבץ שימשה בהודו כבר בשנת 500 לפנה"ס, וילידים אמריקאים פנו לפתרונות טבעיים – מחטי אורן, פרחים ושמן חמניות. באירופה של המאה ה-17 כיסויי פנים מקטיפה ומוצרי קוסמטיקה על בסיס עופרת שימשו נשים שהשתוקקו לעור לבן ללא "כתמי שמש".
נקודת המפנה: קרם ההגנה הראשון
בשנת 1891, רופא גרמני פיתח משחת כינין שנחשבת לגרסה מוקדמת של קרם הגנה. חמש שנים לאחר מכן, ד"ר פול אונה קשר לראשונה בין חשיפה לשמש לבין סרטן עור. המשחה שפיתח "Zeozon" , נמכרה כבר ב-1910 והגיעה לשדה הקרב של מלחמת העולם השנייה. בתקופה דומה, באוסטרליה, מילטון בלייק המציא "קרם למניעת כוויות שמש" שהוביל להקמת חברת טיפוח מצליחה.

בין שמן שיזוף לקרם הגנה: פריצת הדרך המסחרית
בשנות ה-30, הכימאי אז'ן שולר (לימים מייסד לוריאל) שחרר לשוק את "Ambre Solaire". המוצר הכיל מסנן קרינה, אך שימש בפועל כשמן שיזוף. במקביל, השוויצרי פרנץ גרייטר סבל מכוויות קשות בטיפוס הרים באלפים, וחזר עם רעיון לקרם קרחון. הרעיון הוביל להקמת המותג "Piz Buin" על שם ההר שבו נצרב.
גם בארה"ב רוקח בשם בנג'מין גרין רקח עבור חיילי מלחמת העולם השנייה חומר אדום וסמיך להגנה מפני שמש. בהמשך, הוא שידרג אותו עם חמאת קקאו ושמן קוקוס והקים את חברת "Coppertone" שהפכה לאימפריה.

רגע, ומה עם SPF?
את המושג המוכר כל כך SPF הציג גרייטר רק בשנת 1962. זה התחיל עם SPF 2, עלה ל-SPF 15 בשנות ה-80, והמשיך לטפס. ב-1977 כבר הופיעו הפורמולות העמידות במים. בשנה שלאחר מכן ה-FDA נכנס לתמונה והחל להסדיר את השוק.
