בכל מערכת בחירות אנו נתקלים במושג "יום הדין של הסוקרים" – תוצאות האמת חושפות אילו מכוני סקרים דייקו ואילו נכשלו. השבוע התעורר עם ישראל ליום דין מסוג אחר – יום היסטורי שבו הושמד האיום הגדול ביותר על העם היושב בציון. לאויבת הגדולה שלנו נגדע כלי החזון המרכזי שלה בבת אחת, וליהודים הייתה אורה, שמחה, ששון ועיקר.
במקביל, התחולל תהליך היסטורי לא פחות – יום הדין של אנשי התקשורת וה"לשעברים". שנים הם הטיפו כי לעם ישראל אין כוח לנצח, כי איננו מסוגלים להתמודד מול אויבינו וכי פעולה ללא גיבוי אמריקאי תביא להתנפלות העולם עלינו. תחזיותיהם על מלחמות בישרו אסון, ואילו על שלום הבטיחו הרים וגבעות, דובים ויערות.
אף אחת מתחזיותיהם לא התגשמה. שיחות השלום הולידו פיגועים, אסונות, נרצחים, יתומים ואלמנות, בעוד הפחדות המלחמה התפוגגו כעורבא פרח. בחודש האחרון הם התחייבו שלא נתקוף באיראן – תקפנו; טענו שטראמפ לא יתמוך – והוא תמך. לא חצי ולא רבע מתחזיותיהם התממשו.
המתבקש הוא שאנשי התקשורת וה"לשעברים" יפנו את מקומם או לכל הפחות יתנצלו וידברו בענווה. אך הם ממשיכים באותם דיבורים, כאילו הציבור אינו קיים, משוכנעים שהוא בעל זיכרון קצר ורמת משכל נמוכה. הם ממהרים להאשים את נתניהו באסון השביעי באוקטובר, בעוד האמת הפוכה: הציבור חכם והעם זוכר.
