ההערכות שלי לאורך כל השבועות האחרונים היו שהחרדים, ובעיקר אריה דרעי ומשה גפני, שמכירים היטב את המציאות הביטחונית הרגישה, יבינו את חומרת ההשלכות של הצבעה טרומית על פיזור הכנסת. הרי בכל מקרה שבו עברה הצעה כזו – מלבד מקרה נדיר אחד – היא הסתיימה בבחירות. ובבוקר הזה, אני כבר לא אופטימי.
למרות שהחרדים יודעים בדיוק מה המשמעות של פיזור הכנסת בעת הזאת, הם נכנעים ללחצים פנימיים שמגיעים בעיקר מיצחק גולדקנופף ומוטי בבצ'יק. יש שם לחצים, אינטרסים פנימיים, כאלו שאנחנו הציבור בכלל לא מבינים. כך נגררים כולם להצביע בעד הצעת חוק שבפועל מבקשת רק דבר אחד: לאיים. אבל האיום הזה עלול להתגלגל למציאות מסוכנת.
1+והעיתוי? אסון. אנחנו שומעים שהמלחמה ברצועת עזה רחוקה מסיום, שהמתיחות בגבול הצפון בשיאה, ודווקא עכשיו – זה הזמן שהחרדים מתעקשים על ניסוחים, פסקאות, מילים. מתעקשים על "עקרונות" בזמן שיציבות הממשלה מוטלת בספק.
ומול זה עומד יולי אדלשטיין. לא שחקן משנה, אלא שחקן מרכזי. האיש שאמור היה להניח נוסח מוסכם על חוק הגיוס, כזה שיאחד את הקואליציה. בפועל, אדלשטיין נכשל. הוא לא מצליח לגבש הסכמה – לא בגלל שאין רצון, אלא בגלל אוזלת יד. אני עצמי נתתי לו קרדיט עד הבוקר הזה, אבל נראה שהוא פשוט לא מסוגל להחזיק את ההגה.
1+במקום להביא טיוטה מלאה, לקרוא את החוק, לשים אותו על השולחן – הוא שולח חצאי איתותים. פעם הוא בעד גיוס, פעם בעד מי שתורתו אומנותו. אבל טיוטה מסודרת? אין. קונצנזוס? אין. הגיע הזמן שיסתכל במראה וישאל את עצמו: 'אולי זה גדול עליי?' אם לא יתפטר מרצונו, הליכוד צריך להתכנס, לשמוע ממנו – ולהחליט. או שנותנים לו גיבוי מלא – או שמבקשים ממנו לפנות את מקומו.
וצריך לומר את זה בבירור: אני לא נוקט עמדה בין החרדים לליכוד. אם יולי אדלשטיין לא מצליח לייצר הסכמה – שיפנה את מקומו למי שכן יכול. אבל גם מי שמובילים את המהלך החרדי – גפני ודרעי – עושים כאן טעות היסטורית.
הם מבינים את המשמעות הביטחונית. רק אתמול, בשיחה בין טראמפ לנתניהו, שותף גם דרעי. הנושא? איראן. וזה לא סוד – ישראל עומדת בפני הכרעה אסטרטגית משמעותית מאוד. לא ייאמן שדווקא ברגע הזה, עוסקים בסעיפים על מי ילמד, מי יתגייס ומתי.
ומעבר לכך – יש גם שאלה נוקבת כלפי המובילים מאחורי הקלעים: בבצ'יק, למשל, ניהל שיחות עם בכירי האופוזיציה, כולל בני גנץ. אולי הגיע הזמן שמישהו ישאל אותו – מה נאמר בשיחות האלה? ומה מטרת ההתנהלות הזאת? כי נדמה שיש מי שמנסים בכוונה לטרפד את הממשלה, להוביל לבחירות בכל מחיר.
לכן חשוב להבחין בין גפני ודרעי, שפועלים ממניעים מדיניים (גם אם טועים), לבין אלו שפשוט פועלים להפלת הממשלה. את האחרונים צריך להוציא מהמשוואה.
לסיכום – אין כאן מחלוקת אמיתית. הפערים בין הצדדים מזעריים. מדובר בהבדלים של ניסוח, מילים. את זה אפשר לפתור במשפט אחד – לו רק הייתה מנהיגות. לכן, אם לא תהיה פריצת דרך – אדלשטיין צריך ללכת. אם לא – האחריות תיפול על דרעי וגפני. אם הממשלה תיפול – והציבור יידע למי להפנות אצבע.
כולנו נשלם את המחיר, אבל מי שיישא באחריות יהיו אלו שידעו – ובחרו לא לעצור.
הכתבה נערכה ע"פ הדברים שאמר פרשננו הפוליטי יעקב ברדוגו בתוכנית "ישראל הבוקר".
