אט־אט מתברר שלפרקליטות אין, ככל הנראה, שפן לשלוף מהכובע. אם היו ציפיות למהלך חדש ואגרסיבי בשלב החקירה הנגדית—לפחות ביום הראשון—הן התבדו. נתניהו מתגלה כעד חזק.
העדות הראשית שלו הייתה כתב אישום חריף נגד הפרקליטות, והוא גם יודע להעמיד את עו"ד תדמור במקומו: בטון הדיבור, בזיהוי מוקשים מראש, בדרישה לעיין בפרוטוקולים לפני שהוא משיב "לא זוכר" – ובכך הוא קונה לעצמו עוד זמן לחשוב אם לומר יותר. אין לתדמור סיכוי מול נתניהו. הוא פשוט גדול עליו בכמה מידות.
1+ב Ynet פיתחו ציפיות גבוהות לקראת החקירה הנגדית. היום, אין על כך אף מילה בדף הראשי. בעיתון הארץ, שופר השמאל הרדיקלי, אפילו סמי פרץ כבר מבין שנתניהו גדול ממשפטו ומהתובעים שלו. זוהי תובנה שהעיתונאים רביב דרוקר וגיא פלג הגיעו אליה מזמן.
המשפט הזה הוא הפיאסקו הגדול ביותר של פרקליטות המדינה מאז הקמתה: תיק שבו השקיעו עשרות פרקליטים, שעלותו נאמדת במאות מיליוני שקלים, ונזקיו הכלכליים, הפוליטיים והתודעתיים למדינה גבוהים עשרות מונים.
1+ושלא נזכיר את המחזות האבסורדיים: ראש ממשלה שמודיע למזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו בשעה 23:00 בלילה שהוא חייב לסיים את השיחה כי עליו להתכונן לחקירה שתיערך בבוקר; או עדות העוסקת בזוטות, בעוד המדינה זקוקה להובלה צבאית, מדינית ותודעתית לניצחון היסטורי ולהחזרת החטופים. לא יאומן באילו שטויות מתעסקים.
הבדיחה הזו היא לא רק על חשבון מחנה הימין, היא על חשבון כל אזרחי מדינת ישראל, הזקוקים לראש ממשלה מתפקד במאה אחוז. אז למה הפרקליטות לא יורדת מהתיק? כי זה יהיה בעיניה הודאה באשמה, ברשלנות. ויש מי שיטען, ואני איני טוען כך במפורש, שמדובר היה בתפירה מכוונת של תיקים, שנועדה להפיל ראש ממשלה פופולרי ולהחזיק מעל ראשו את איום הנבצרות כחרב דמוקלס, שתונף אם לא יתיישר לפי הדרישות של היוריסטוקרטיה הישראלית.
במשך זמן רב נמנעתי מלהתעמק בפרטי תיקי נתניהו. חשתי תמיד שהוויכוח סביבם פוליטי יותר ממקצועי. אך ככל שאני נחשף לעובדות ולמהלך המשפט, קשה להתחמק מן המסקנה החדה:
מישהו בפרקליטות יצטרך לתת את הדין על הפיאסקו הזה, שגרם נזק כה כבד למדינת ישראל ולאזרחיה. אך כל עוד בית המשפט העליון מגבה את המערכת, לצערי זה לא יקרה.
