נניח שהממשלה מחליטה לבטל את החלטת ממשלת המעבר של רבין מיום 6.6.1977 – החלטה שמספרה 666 – אשר מעניקה אוטונומיה מוחלטת לאוניברסיטאות בהקצאת משאבי המדינה. נניח שהחלטה זו מבוססת על השימוש לרעה שעשו האוניברסיטאות בסמכות זו, תוך רדיפות פוליטיות של מרצים ימניים, סטודנטים ימניים, ותוך השחתה פוליטית של המחקר (סקולאקטיביזם).
מוגשת עתירה לבג"ץ, ובג"ץ מוסיף עוד חוליה לשרשרת ההגנה שלו על מוקדי הכוח של ההגמוניה הישנה: קובע שהאקדמיה היא שומר סף, קובע שמדובר בפגיעה בחופש האקדמי, קובע שהממשלה פעלה משיקולים זרים, תוך ניגוד עניינים, וללא תשתית עובדתית מספקת. נאמר זאת כך – לאחר הפסיקות בעניין נציב שירות המדינה וראש השב"כ, אף אחד לא יופתע אם זו תהיה הפסיקה, בהרכב הרגיל של עמית וברק ארז, עם הסרוג הכנוע סולברג. זו השיטה של עמית.
כל זה מחזיר אותנו לשאלה – מה טעם יש בניסיונות לקדם בחקיקה או בהחלטות ממשלה תיקונים לאנומליה המטורפת שקיימת כאן, אם בכל מקרה זה ייפסל בבג"ץ? והם לא רואים ממטר. הם יפסלו כל מה שיתפס בעיניהם כמסכן את ההגמוניה שלהם. ולכן עם ישראל צריך לחשוב ברצינות אם במקום תיקונים כאלה, פשוט צריך להודיע שלא מצייתים.
יכול להיות שהעיתוי הנוכחי, בזמן מלחמה, איננו מתאים. אבל ברגע שהמשטרה כפופה לעם ישראל, והצבא כפוף לעם ישראל, ואולי בהמשך גם השב"כ יהיה כפוף לעם ישראל – מה יעשו עמית וברק ארז הקיצוניים? מה כבר הם יעשו? מי יש להם – את הפלגנות של קפלן? את אהוד ברק, אהוד אולמרט, נאוה רוזיליו ועמי דרור?
אנחנו פשוט נודיע להם שהם פועלים בניגוד לחוק. ככה פשוט.
