אם עד כה היינו רגילים לפסקי דין שמאמצים את דוקטרינת דינה זילבר – "הפקיד כמנהיג" – פסק הדין בעניין ראש השב"כ מבסס תפיסה חדשנית בעולם, תפיסה של "המנהיג כפקיד".
משפט מינהלי הוא משפט שבא להגן על האזרח הקטן מול הרשויות. אם פקיד הרישוי במשרד הפנים לא הנפיק עבורי דרכון משיקולים זרים, ללא תשתית עובדתית, או פעל מתוך ניגוד עניינים, הרי שבתי משפט ברחבי העולם יתערבו בהחלטתו.
3+הפעם עמית וברק ארז, שכתבה כמה כרכים על המשפט המינהלי, התייחסו לראש הממשלה ולממשלת ישראל כאילו הם "פקיד רישוי כלי הירייה", והחילו עליהם את כל פרטי הפרטים של המשפט המינהלי. כאילו שטראמפ, כאשר הוא מפטר את ראש ה-FBI, כפוף למשפט מינהלי.
הם עושים שיחת בכירים, מראים לך את הדלת החוצה, ואתה עף בבעיטה – בין אם זה מתאים לך ובין אם לאו. כאן אין משפט מינהלי. כאן יש משפט חוקתי, שבמסגרתו בתי המשפט מגלים כבוד כלפי הדרג המבצע העליון ונמנעים מלהתערב.
3+צריך להבין – פסק הדין בעניין נציב שירות המדינה ופסק הדין בעניין ראש השב"כ מבטאים את הקו החדש של בית המשפט העליון: חגורת ברזל כדי להגן על שבעת המופלאים (הפקידות הבכירה). ולא מעניין אותם מה אומר החוק, ולא מעניין אותם שיש לזה השלכות על ביטחון המדינה.
עמית וברק ארז שולטים באמצעות פסיקתם, אבל שוב ושוב בורחים מאחריות ("אנחנו רק מפרשים את החוק" – הם מחרטטים אותנו, כאילו שמישהו קונה את זה). עמית וברק ארז יישאו באחריות אם יקרה אסון ביטחוני בשל הכאוס שהם יצרו בתחום הרגיש של יחסי האמון בין ראש הממשלה לבין ראש השב"כ.
3+מדהים לראות את החוצפה של עמית, שכל כולו טובל ב"ניגודי עניינים", קובע שראש הממשלה מצוי בניגוד עניינים בשל פרשת קטארגייט והמסמכים המודלפים. הבנתם, הוא בכלל לא חשוד – אבל הוא בניגוד עניינים כי לידו אנשים חשודים. ו"הכתם" עלול להידבק לממשלה עצמה, שהיא הזרוע של ראש הממשלה, ולכן ייתכן שהממשלה לא יכולה לפטר או אפילו למנות. אתה יוזם חקירה כדי למנוע את פיטוריך, ואתה מצליח כי עמית וברק ארז הקיצוניים מגבים אותך.
רמות הטרלול של הפסיקה הזו עוד ייחקרו על ידי היסטוריונים שיבקשו להתחקות אחר המוטציה שעמית וברק ארז יצרו. וכל זה עוד קורה יום לפני שהיועמ"שית עצמה חויבה לחשוף את ניגודי העניינים האישיים שלה והקשרים הפרטיים עם רונן בר – ולא חשפה קשר רומנטי עם עד תביעה במשפט נתניהו.
3+וכל זה קורה באותו יום שבו השופט מזרחי קובע שאין בכלל עבירה בקטארגייט, כי אוריך בכלל לא עובד ציבור – ואין עבירת שוחד למי שאיננו עובד ציבור (אבל אל דאגה, עמית ירחיב את העבירה כך שהיא תכלול גם מי שאיננו עובד ציבור – הכול כשר במלחמת העולם נגד ממשלת ישראל).
אין מהמורה משפטית שעמית לא דילג עליה כדי להבטיח שהמטרה תושג – עתירה תיאורטית? אז מה, יש חריגים במקרים עקרוניים; יש פסיקה שאומרת שאם יש צד שנפגע שיכול לעתור – אז דוחים את העתירה בגלל היעדר זכות עמידה, ועל זה זרקו בעבר עתירה של אמסלם – אז גם לזה יש כמובן חריגים במקרים עקרוניים (מקרים שבהם לבית המשפט מתחשק לכתוב פסק דין); ועדת הבכירים אמורה לעסוק רק בעניינים אתיים – מה פתאום?
עכשיו הוועדה צריכה לקיים שימוע כהלכתו לראש השב"כ – מהסוג שצריך לקיים ליועמ"שית בוועדת גרוניס, עם כל התשתית העובדתית; שיקולים זרים – אין הוכחה לשיקולים זרים, אבל למה לא נכתוב כמה מילים מכפישות, כאילו שיש בסיס לחשוד שהממשלה פועלת בשיקולים זרים, אבל נעשה טובה לממשלה ולא נקבע זאת מפורשות – כי כבר מספיק השחרנו אותה.
ישנם שלושה גורמים קיצוניים ביותר ששולטים על מערכת המשפט – עמית, ברק ארז, והזרוע שלהם בהרב מיארה. הם לא יתנו לאף אחד להפריע להם. הם יעמידו את סולברג יענו מולם, כדי שיתנגד בכך שהעתירה תיאורטית, אבל יאמר כסרוג כנוע עם מנטליות של עבד – שלגופו של עניין הוא מסכים עם הקיצוניים האלה.
אנחנו נשלטים על ידי דיקטטורים חצופים שלא נושאים בטיפת אחריות למה שהם עושים. הם הפקידים שרואים את עצמכם כמנהיגים, אבל הם כופים סטנדרטים של פקידים על המנהיגים האמיתיים שלנו.
