בנושא עזה, השיחות תקועות, ונכון לעכשיו האפשרות לתמרון קרובה יותר מהשגת עסקה. ההכרעה צפויה ביממות הקרובות. במקביל, ביחס לאיראן, קיימת דאגה בישראל מטיוטת ההסכם שהעבירו האמריקנים לאיראנים. מדובר בהסכם שלכאורה טוב יותר מזה שחתם אובמה, אך הוא כולל התחכמויות בעייתיות בנושא העשרת האורניום.
ויטקוף מצטייר כאיש המפתח במגעים אלו. הלב היהודי שלו בירושלים, האינטרסים העסקיים שלו בדוחה, והרצון להוכיח לבוס בבית הלבן שביכולתו לסגור כל עסקה – כל אלה מייצרים לעיתים עסקאות עקומות.
1+הן במו"מ מול איראן והן במו"מ מול חמאס ניכר דפוס דומה בפעולתו של ויטקוף: הוא מנסה להמציא נוסחאות של "ללכת עם ולהרגיש בלי", באופן שיאפשר לשני הצדדים להצהיר שקיבלו את מה שרצו – גם כשבמציאות זה בלתי אפשרי. במילה אחרת: ישראבלוף.
כך למשל, מול חמאס, ויטקוף ניסה לקדם תהליך איטי והדרגתי מאוד של פירוק הארגון מנשקו – נקודת המחלוקת העיקרית. הרעיון היה לאפשר לישראל להצהיר שהרצועה פורזה, אך במקביל לתת לחמאס אופק בזמן הנראה לעין, כשספק אם תהליך הפירוז בכלל יושלם. עם זאת, ויטקוף לא כפה את דעתו על ישראל, שלא נפלה בפח, ולכן כרגע אנו קרובים יותר לתמרון.
1+לגבי איראן, אני מתבסס על מידע חסר יותר ומשער על גביו השערות הגיוניות. נבחנו הצעות כגון השבתת הצנטריפוגות ואחסונן ללא השמדה שלהן – כך שלא תהיה העשרת אורניום, אך איראן תוכל לחדש אותה בזמן קצר; או לחלופין, העשרה מוגבלת על אדמת איראן שתתבצע על ידי צוותים אמריקניים.
ויטקוף, שליבו במקום הנכון, היה מוטרד מהביקורת נגדו בישראל, אך התעודד מהחום שזכה לו בכיכר החטופים ובמפגשים עם המשפחות ועם החטופים ששוחררו. ככלל, הרושם הוא שמדובר באדם שוחר טוב, עם לב יהודי חם, אך כידוע – הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
