רק לאחר הטבח המזעזע ב־7 באוקטובר, התחוללה התפכחות כואבת במסדרונות הממשלה ומערכת הביטחון: מה שהתושבים ביישובים סמוכי הגדר התריעו עליו במשך שנים – קרס מול עיני המדינה. הביטחון האזרחי, ובעיקר ההגנה היישובית, הוזנחו עד שהאסון התרחש.
כשנתיים לפני הטבח, הורה מח"ט באוגדת עזה על איסוף נשקים מכיתות הכוננות – לדבריו לאור העובדה כי הסיכוי לגנבות נשקים עולה על הסכנה לחדירת מחבלים.
1+בתגובה לזעזוע הלאומי, הושק מהלך חירום יוצא דופן בהיקפו: מ-69 כיתות כוננות פעילות טרם המלחמה, זינק המספר ל־1,038 – עלייה מדהימה שגם צורבת ומעלה תהיות, מה היה קורה אם הנשקים לא היו נאספים ולו המדינה הייתה מחזקת את יישובי הגדר מראש.
המספרים מדברים בעד עצמם: כ־35,000 כלי נשק חולקו למתנדבים ברחבי הארץ, למעלה מ־20,000 ערכות מיגון – אפודים וקסדות – סופקו, 268 מיליון ש"ח הושקעו בציוד לחירום: תחמושת, ערכות מחסום, תיקי ע"ר, כוונות, כספות ועוד. 235 מיליון ש"ח יועדו לתגבור הביטחון ב־70 יישובים סמוכי גבול.
1+מי שאחראי על המהפכה חסרת התקדים הוא השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שטען עוד לפני הטבח כי יש לחזק את המשטרה במשמר לאומי ותוספת של כיתות כוננות. ההזעקה של בן גביר הפכה לפעולה אקטיבית לאחר הטבח, וסוף סוף ניתן מענה לצורך הקיומי של תושבים החיים תחת איום יומיומי.
