במה התקשורת בחרה להתמקד היום? לא במבצע בעזה, לא בצווי השמונה שנשלחים לעשרות אלפי מילואימניקים, ולא במלחמה שמתנהלת בשבע חזיתות. כל אלה קיבלו אזכורים – אבל נדחקו הצידה. מה שתפס את מרכז הבמה היה דיון אזרחי זניח בבית הדין לעבודה: עובדת שתבעה את רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו – תביעה שהוגשה בכלל ב-2020, על תלונה מלפני חמש שנים.
מקרה פרטי, חסר כל השפעה על הציבור – ובכל זאת: פריצות לשידור, פושים, סיקור מלא. כאילו מדובר בהחלטת בג"ץ, לא בסכסוך עבודה. למה? כי מדובר בנתניהו. אם זו הייתה עובדת של גברת בנט או גברת לפיד – לא בטוח שזה בכלל היה נכנס לסוף המהדורה. אבל כשזה קשור למשפחת נתניהו – כל פרט מקבל זכוכית מגדלת.
זה לא משנה אם הם תובעים או נתבעים – התקשורת שם, דרוכה, מסקרת. אובססיה זו מילה עדינה. זו כבר לא סקרנות עיתונאית – זו רדיפה של ממש. ויש ימים שבהם נדמה שכתבי החצר של הפרקליטות הם כתבים בתוכנית רכילות של גיא פינס.
זה הסבר אחד מני רבים לאובדן האמון של הציבור בתקשורת. כשהמדינה בוערת – הם מתעסקים בשרה. כשהמשברים נערמים – הם עסוקים בציטוטים מהפרוטוקול ובפושים אינסופיים. אולי, רק אולי, הגיע הזמן שיחזרו לפרופורציות. ושיזכרו – מה באמת חשוב.
