"נחמן לא היה נער רגיל", מספרת אורה מורדוף בריאיון מיוחד ל-C14, שבנה נרצח בפיגוע חודשיים לפני שמלאו לו 16 שנים. "הוא הפסיק ללמוד בישיבה בגיל 14 וחמישה חודשים, לא כי ברח או נשבר, אלא כי הייתה לו הבנה פנימית – שהשליחות שלו עכשיו היא לתת כוח לארץ ישראל. הוא אמר לי: 'אמא, יום אחד אני אחזור לישיבה', אבל בינתיים, הארץ צריכה אותי".
בני משפחתו של נחמן, תושבי יד בנימין, לא באו מהעולם של מגורים באוהלים או עבודה חקלאית, ובוודאי לא חיי לילה של שמירה על עדרים. "בהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה שם", מודה האם: "כשביקרנו בחווה במעלה אהוביה, הייתי רואה אותו עייף ומבקשת שיבוא הביתה. ילד בן 14 וחצי קם בארבע בבוקר, שומר בלילה בלי נשק, רק עם טלפון, ומוביל עדר של 100 כבשים ליום שלם בשטח".
2+כבר בגיל 15 היה מאכיל טלאים בלילות: "הייתי אומרת לו 'תחכה שיהיו לך ילדים, אז תקום בלילה להכין בקבוקים'. הוא היה עונה – אמא, אבל עכשיו מי יאכיל את הטלה הזה אם לא אני? זו הייתה החשיבה שלו – תמיד לעשות, תמיד לדאוג לאחר".
היא משתפת בזיכרון: "פעם נסענו יחד לקניון כי הוא היה צריך טופס ירוק. נכנסנו לקניון – והוא לא היה מסוגל להישאר שם. אמר לי, אמא, תוציאי אותי מפה. פשוט לא הבין מה אנשים עושים כל היום בקניונים. הוא ראה בזה בזבוז. מבחינתו, העולם מחכה שמישהו יזיז ויקדם דברים – והוא רצה להיות הבן אדם הזה שפועל".
2+היה לו שילוב נדיר של רגישות עצומה לצד אומץ לב נדיר. "יש עשרות סיפורים עליו", היא אומרת. "כמו על עגל אחד שנפל – והוא סחב אותו על הכתפיים דרך שלמה כי הוא לא היה מוכן להשאיר אותו לבד. מצד שני, היה בו תעוזה: לישון לבד בחווה, לשמור, לעבוד קשה. והוא תמיד כיבד אותנו. לא היה בינינו מריבות. גם כשניסיתי לשכנע אותו ללמוד או לבוא יותר הביתה, הוא אף פעם לא התנגד – רק אמר, 'אמא, נדבר על זה'. הוא לא נלחם בנו, הוא היה איתנו".
מורדוף מביאה דוגמה: "שבוע לפני שנרצח, ביקשתי ממנו לבוא לשבת, כי אבא לא היה בבית והרגשתי לבד. אז הוא בא. אמר לי – אם את צריכה אותי, אני בא. הוא ויתר על ערב עם חברים בשביל להיות איתי, לשמור על אמא. זו הייתה הפעם האחרונה שלנו ביחד – ומתנה עצומה".
2+מאז מותו, משפחתו רואה שינוי: "פתאום אנשים הבינו מה זה חוות, מה זה רועי צאן צעירים. הם לא נוער שוליים, הם נוער של שליחות. לפני הפיגוע אף אחד לא הסתכל עליהם, רק ראו ילדים קצת מלוכלכים במכולת. אבל אחרי שנחמן נרצח – התחילו לראות את הלב, את הנתינה, את העשייה".
למרות כל העשייה, הוא לא חיפש תמורה: "הוא עבד גם בגינון, וכשאמרתי לו שרועי צאן מרוויחים טוב, הוא ענה – 'בשביל ארץ ישראל אני לא לוקח שקל'. ככה הוא חי, וככה הוא הלך – ילד עם נשמה ענקית, לב פתוח, ושליחות שלא נגמרת", מסכמת האם השכולה.
