בזמן האחרון אני מוזמן להרצות רבות ברחבי הארץ, ושמתי לב להבדלים משמעותיים בין קבוצות שונות – בעיקר בין השמאלנים לשעבר, כמו פורום קפה שפירא, לבין הכיפות הסרוגות.
ביום שני העברתי הרצאה קצרה בפורום קפה שפירא, והתרשמתי מגישה לוחמנית מאוד. הם אהבו לשמוע שכוחות הדמוקרטיה בישראל צריכים להיות יותר 'ערסים' מהאליטות ומהיוריסטוקרטיה, שלא רואים אף אחד ממטר. שיתפתי אותם במסקנה הברורה שאליה הגעתי – אחרי שניסיתי להיות מעורב עד הראש בכל מיני יוזמות פשרה – צריך להכניע את הדיפ סטייט, ואז לדבר. מסתם דיבורים לא יצא כלום.
1+ואז אתמול, הרציתי בפני קבוצה של מחנכים מהציונות הדתית. מדובר באוכלוסייה מופלאה, עם אנשים שתורמים המון לחברה הישראלית, ובמלחמה האחרונה הוכיחו גם נכונות להקריב את חייהם למען עם ישראל. זכינו באוכלוסייה הזו.
אבל יש בעיה: לחלקים נרחבים במגזר הזה יש מנטליות של עבד. מין תחושה שצריך להוכיח את עצמנו כל הזמן מול המפא"יניקים. אסור לנו, לשיטתם, לעשות את מה שהאליטות עושות: לא לפנות לטראמפ כשהן פונות לביידן, לא לאיים באי-ציות לפסיקות בג"ץ, לא ללכת רחוק מדי.
1+אבל עם הגישה הזו, חברים, נישאר בלי ריבונות עוד חמישים שנה. לא סתם, אגב, המבקרים הכי חריפים של "המכה השנייה", הכוונה לסנקציות המשמעותיות של טראמפ, הגיעו כמעט כולם מהציונות הדתית. ומי תומך בי? השמאלנים לשעבר בלי רגשי נחיתות, וגם המזרחים. חומר למחשבה. הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה ולאמץ אסטרטגיה חדשה, יצירתית יותר להשבת הריבונות לעם ישראל.
