יום הזיכרון לשואה והגבורה: עם שלם שהוכנס לתנורים, שנחנק בתאי גזים מתוכננים בקפידה. שלא יכל להגיד די, שלא הייתה לו מילה. שלא היה לו צבא ולא הייתה לו מדינה – כבר הסבירו לנו שזה כי אנחנו עם מוצלח. כשניסו להיות נחבאים אל הכלים – הסבירו לנו שזה כי אנחנו עם נאלח. וגם שם, בתופת הנאצים, לא ידע היהודי כיצד עליו להיות כדי להינצל. אם גבוה או נמוך, שמן או רזה, חייכן או קפוא. מה יגרום למכת הגרזן לסחיטת ההדק להיחסך.
סתם, יהודים. האומה הזו הקטנה הזו עם אחוז פרסי נובּל לא פרופורציונאלית, עם שהגיע לארץ אחת, מובטחת, אחרי אינקוויזיציות, אחרי גירושים, אחרי פרוגרומים, ואחרי שואה אחת שכמעט גמרה אותו לגמרי.
1+כדי מה? כדי להיות מה? כאן, בארץ המובטחת. מה אומרים? כדי להיות יהודים? מה זה בכלל להיות יהודים? מה זה המועדון הסגור המוזר הזה שאנחנו באנו להיות? שכשמישהו מבחוץ מנסה להצטרף אליו מקשים עליו, מערימים קשיים, לא מאפשרים, וכשמישהו מנסה לצאת ממנו רודפים אחריו ומקימים לו דוכני תפילין.
מה זו היהדות הזו? לא, אל תבלבלו אותה עם ישראליות כי היא לא פלאפל, אל תבלבלו אותה עם ציונות כי היא פה הרבה לפני הרצל. היא עוד מימי אברהם יצחק ויעקב, משה דוד ושלמה, היא הדבר הזה שתיעב היטלר בגרמניה וסינוואר בחאן יונס. היא הדבר הזה שתובע מאיתנו תשובה, אמיתית נוקבת ואמיצה.
1+אין לנו יום חשוב יותר ומתבקש יותר לשאול את עצמנו מה היא יהדות יותר מהיום – יום השואה. ואולי עכשיו אפשר לצערנו לשאול גם בשמחת תורה. לדעתי, רצוי וחשוב בכל יום בשנה לשאול מה זה לעזאזל היהודי הזה שאני? יהודי – מלשון מודה על האמת ומודה למישהו למעלה על הנס של קיומי.
עיברי שנמצא תמיד בעבר השני, זקוף ולא מתנצל מול כל העולם. לא נכנע ללחץ בינלאומי גלוי, ולא ללחץ בינלאומי נסתר. לא לניסיונות להעלים אותנו פיזית, ולא לניסיונות לטשטש לנו את הזהות.
לא, אנחנו לא אוכלים את ההמוברגר שלנו עם גבינה, אנחנו תמיד יוצאי דופן – מחוייבים, אחרים – יהודים. אפשר לנסות לברוח מזה, אבל אוקטובר 2023, עם צבא ועם מדינה – הוכיח שגם היום, אחרי כל כך הרבה זמן, זה עדיין ניסיון שנועד לכישלון. אולי צבא ומדינה הם דברים מאוד חשובים, אבל הם לא מספיקים למי שרוצה לרצוח דווקא יהודים. אולי, אם ננסה לזכור ולא לשכוח את התפקיד, את המהות, את היעד במרוּץ – לא נצטרך שיזכירו לנו, לא יהודים בכאפה מבחוץ.
