היום יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 80 שנים עברו מאז סיום מלחמת העולם השנייה ואיתה השואה הנוראה שפקדה את בני עמנו. 80 שנים של זיכרון, של בור שחור ועמוק בתולדות עמנו.
כמאה ועשרים אלף ניצולים חיים בינינו כאן בישראל. עדות חיה וכואבת של הזוועות שעברו אחינו, של המיליונים שעלו באש הכבשנים, של מסורות מפוארות בנות מאות שנים שהיו ונגדעו עת נגעה בהם יד הצורר הגרמני ושאר העוזרים, המסייעים והשתקנים באותן שנים.
ראוי להרחיב על היחס שלנו לאותם שורדים. על החובה שלנו לאפשר להם להזדקן בכבוד. בכבוד הראוי לזקני השבט, לאלה ששרדו את האש הגדולה וראויים להיות עמוד האש ההולך לפני העם.
אבל במקביל, הזמן עובר. בכל שנה עוד ועוד ניצולים הולכים לעולמם. גם סבתא שלי, סבתא טובה, נפטרה כבר לפני למעלה מעשור. סבתא ילידת סלובקיה הייתה בחורה צעירה בימי השואה וניצלה בניסי ניסים ממחנה אושוויץ.
לאחר המלחמה גילתה גבורה עילאית פעם נוספת כאשר נישאה לבעל אחותה – אחותה שרה שנספתה עם ששת ילדיה והותירה את בעלה, סבא שלי, ללא משפחה בכלל. סבתא נאלצה לוותר על אהבת נעוריה ועל ההבטחה לו להינשא לאחר המלחמה, ונישאה במקום זאת לסבא אליעזר. הם הקימו משפחה חדשה, עלו למדינת ישראל הצעירה, וסבתא האריכה ימים עד לפטירתה בשיבה טובה.
אנחנו, הדור השני, השלישי והרביעי של שורדי השואה, מקבלים את האחריות הרבה והמשמעותית – להמשיך ולספר את הסיפור! להמשיך להנכיח ולהנציח ללא הפסקה. אסור שארועי השואה יישכחו לעולם. עבורנו ועבור העולם כולו. עלינו מוטלת האחריות: "למען תספר באוזני בנך ובן בנך".
