הרב ישראל מאיר לאו סיפר אמש (רביעי) בריאיון מטלטל ליהודה שלזינגר על הפרדה הכואבת מנשוא מאמו בהיותו בן שבע: "התמונה האחרונה שלי מאמא – היא עמדה בקרון הרכבת הצפוף ונופפה לעברנו".
שנתיים הם חיו בגטו פיוטרקוב. אב המשפחה כבר נלקח, כמו רבים אחרים. האח הבכור, נפתלי, אז בן שמונה-עשרה, עבד במפעל זכוכית שסיפק מוצרים לגרמנים – מקום שהתברר לבסוף כקרש ההצלה שלו.
גם הרב לאו, שהיה אז בן שבע בלבד, שובץ לעבודה – כמחלק מים לפועלים. יום יום, בחורף הקפוא, תחת שלג, הוא סחב בקבוקים על עגלה – שישים בכל פעם, בזמן שבעולם נורמלי ילדים בגילו לומדים לקרוא בבית הספר.
יום אחד, ללא כל התראה מוקמת, הגרמנים פקדו על היהודים "כולם לרכבת, עכשיו". נשמעו צעקות, יריות, אנשים נפלו, וכשהגיעו השלושה לרציף, הופרדו הנשים, הגברים והילדים.
נפתלי אחיו הועבר מיד לצד הגברים. הרב שנראה אז כפעוט בן 4 נצמד לאימו כמסרב להרפות, אך היא, באינסטינקט אימהי השליכה אותו לזרועות אחיו והורתה לו: "לטולק".
בן השבע ההמום והמבועת הביט על אמו, אך היא כבר נדחפה פנימה אל קרון הנשים, ונעלמה בין ההמון. קולה לא נשמע עוד, אבל תנועת היד האחרונה שלה – הנפנוף ההוא – נחרתה בזיכרונו לעד.
