שביעי של פסח לא דומה לליל הסדר. אין בו ארבע קושיות, אין סדר ארוך ואין אפילו ברכות מיוחדות. ובכל זאת – זהו יום עוצמתי לא פחות מליל הסדר. ביום הזה, נבקע ים סוף. ביום הזה נולדה חירות מסוג אחר: לא היציאה ממצרים, אלא היציאה מהפחד ותחילת העשייה. אם בליל הסדר יצאנו מהגלות, בשביעי של פסח אנחנו נדרשים לצאת מהעבדות הפנימית.
עם ישראל עמד מול הים, ומאחוריו המצרים דולקים אחריו. העם, שעד לפני רגע היה משועבד למצרים לא הבין מה לעשות. אך כאשר צעקו בני ישראל אל ה', בדיוק כמו שעשו במצרים ונגאלו – באה תשובה אחרת ומפתיעה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". הקב"ה מורה למשה להגיד לבני ישראל פשוט להמשיך ללכת.
2+רגע. לא להתפלל? לא לבכות? לא לשיר? לא! תזוזו. האור החיים הקדוש לפרשת בשלח שואל: "ומול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו בפרט בעת צרה ככתוב, 'מין המיצר קראתי י-ה?" עוד מוסיף האור החיים ושואל: "להיכן הם יסעו?" והאור החיים הקדוש מתרץ: הישועה והנס כבר קיימים בעולם. אל תצעקו ל-ה' פשוט תיסעו, פשוט תתקדמו – והנס יתחולל ע"י האמונה וההשתדלות ב-ה' יתברך.
חז"ל מספרים על נחשון בן עמינדב, האדם שקפץ ראשון אל המים, לפני שראו שהים נבקע. ורק אז – רק כשנכנסו המים עד גרונו – נבקע הים לשניים. כלומר, הים לא נבקע כי היה נס פתאומי אלא כי מישהו האמין שהוא ייבקע ועשה עבור זה מעשה. זו אמונה עם עשייה שבוקעת מציאות.
2+והים – הוא לא רק שם סמוך למצרים, הוא כאן בכל אחד ואחת מאיתנו. הוא כל רגע של פחד, בלבול, תקיעות או כל מחשבה שאומרת: "אין סיכוי", "זה לא אפשרי", "המציאות גדולה עלינו". אנחנו צריכים לדעת: זה לא ייפתר אם נמתין, הים של הפחדים שלנו לא יקרע. מתי זה יקרה? רק כשנצעד קדימה – ייבקע הים.
המהר"ל מלמד שהים מסמל את הנסתר, את מה שמכוסה. וכשהים נבקע – נחשפת מציאות שתמיד הייתה קיימת, רק שלא ראינו אותה. כך גם בלב שלנו. ביום הזה, שהוא יום מסוגל לכל הישועות שרק רצינו, אנחנו מבקשים להיחשף. להסיר את המסכים. לגלות את הדרך, גם כשנדמה שהיא מוסתרת לחלוטין, והכי חשוב מחליטים על צעד שאנחנו עושים לעבר המטרה הזו.
2+בחסידות נהוג לערוך בשביעי של פסח את "סעודת הבעל שם טוב", סעודה נוספת שנאכלת בחג, לציון הצלתו של הבעל שם טוב ביום זה. בחב"ד קבעו לקרוא לסעודה "סעודת משיח". הרבי מליובאוויטש ביאר את משמעותה: כשישראל עורכים בזמן הגלות "סעודת משיח" – הם מראים שאינם מכירים בגלות. עצם האמונה בגאולה, עצם הבחירה לחיות בתודעה של חירות, מזרזת את בוא הגואל.
זו לא רק סעודה – זו אמירה: אנחנו מאמינים שהים עוד ייבקע. לא רק אז, לא רק עבור אבותינו – אלא גם עבורנו, כאן ועכשיו הגאולה תבוא. בדיוק כמו נחשון שעשה מעשה, אנחנו גם עושים עבור הגאולה – כי אנחנו רוצים אותה ומאמינים שהיא תגיע בכל רגע.
וביום הזה, שביעי של פסח, אנחנו נבקש: לא רק לזכור את קריעת הים, אלא ליצור אותה בתוכנו. לא רק לקרוא על נחשון, אלא לקפוץ בעקבותיו אל הים. לא רק לשבת ולצפות לנס – אלא לעשות את הצעד הראשון, גם כשהכול נראה עוד סגור בדרך שאיננה נראית לנו. ויהי רצון שנזכה לאמונה שמולידה ניסים ומביאה את הגאולה. חג שמח. ושיהיה לנו אומץ – לקפוץ.
