משפט אחד, שיצא לפני יומיים מפיו של סטיב וויטקוף, שליחו של נשיא ארה"ב למזרח התיכון הצליח לחולל בירושלים פאניקה מדינית ביממות החולפות. "איראן", אמר שליחו של הנשיא טראמפ, "תוכל להעשיר אורניום לדרגה של 3.67%", שמשמשת למטרות אזרחיות כמו ייצור חשמל. מהי בכלל "העשרת אורניום", ומדוע בישראל נלחצו כל כך מהעשרה לדרגה נמוכה כזו?
ליבת הפצצה הגרעינית היא כדור מתכתי של אורניום – אבל זה לא אורניום רגיל. בטבע, המתכת הזו מצויה בגושים שמורכבים מתערובת של שני סוגי אורניום שונים. לצורך ההפשטה נקרא להם "אורניום גרעיני" ו"אורניום לא גרעיני". האורניום הגרעיני, זה שנדרש לשם יצירת פצצה, הוא פחות מאחוז אחד מהחומר. כל השאר – חסר ערך.
ההצהרה המפתיעה: מה גרם לשליח טראמפ לבצע סיבוב פרסה?
כדי לייצר פיצוץ גרעיני יש צורך בכדור של 18 קילוגרם לפחות, שמורכב מ-90% "אורניום גרעיני". כאן, נכנסות לתמונה הצנטריפוגות המפורסמות. אלה מתקנים שבעצם מפרידים את ה"אורניום הגרעיני", שמכונה "חומר בקיע", מהאורניום חסר הערך, עד שנוצרת תערובת שכמעט כולה מורכבת מהחומר הנדרש.
1+וויטקוף דיבר בריאיון שקיים בפוקס ניוז על העשרה לדרגה של פחות מ-4%, אז מה הסיבה לפאניקה הגדולה, אם לצורך יצירת נשק גרעיני נדרשים 90%? ובכן הסיבה לכך כפולה:
קודם כל, המספרים מטעים: השלב הקשה ביותר בהעשרת אורניום הוא השלב הראשון – הפיכתו ממתכת במצבה הטבעי ל"אורניום" מועשר בדרגה של 3.67%, המספר בו וויטקוף נקב בריאיון. למעשה, השלב הזה דורש 90% מזמן העבודה של הצנטריפוגות, ואחריו, כדי להגיע מדרגת העשרה של 3.67% ל-90, נדרש רק עוד עשירית מהזמן. זאת אומרת, שוויטקוף בעצם התיר לאיראנים להתקרב מאוד לפצצה.
הסיבה השנייה היא שהאיראנים הם רמאים מדופלמים, כפי שהוכיח ניסיון העבר. ברגע שתהיה להם יכולת טכנית להעשיר אורניום, הם ינצלו כל הזדמנות וינסו כל טריק כדי לרמות – ולהגיע ליכולת גרעינית.
1+לכן, בפגישתו עם הנשיא טראמפ דרש ראש הממשלה נתניהו שכל הסכם יושתת על פירוק מתקני הגרעין לפי מתווה לוב ולא על פיקוח עליהם – דרישה שההצהרה של וויטקוף סתרה לחלוטין.
אבל, לא אלמן ישראל: מייד לאחר ההתבטאות הבעייתית החל מסע לחצים על הממשל, הן מירושלים והן מתוך וושינגטון. בעקבות מסע הלחצים ושלל התבטאויות, וויטקוף פרסם הבהרה: איראן תידרש להשמיד את הצנטריפוגות שלה, כך שלא תוכל להעשיר אורניום בכלל. האם הפעם האמריקנים יעמדו בדרישה הזו? ימים יגידו, אבל לפחות לבינתיים – בירושלים נשמו לרווחה.
