בליל הסדר בגטו ורשה, יהודים ריסקו קליפות תפוחי אדמה כדי לדמות חרוסת. שרו מה נשתנה כשברקע נשמעו יריות. בגיהנום הזה – הם עשו הכול כדי לזכור שהם יהודים. שהם חלק, שהם ממשיכים.
כי ליל הסדר זה לא רק זיכרון של חירות – זה מעשה של עמידה. של סירוב להיכנע. של תודעה ועוצמה. ואז, 2025, מדינת ישראל. והנה, קיבלנו תזכורת כואבת. הפעם מהשבי. ממה שעבר העם הזה – ממה שעברו הסבים והסבתות שלנו.
2+חטופים שחזרו מהתופת בעזה עם סיפורים שלא מביישים את אושוויץ: רעב, חושך, פחד, התעללות, שלילה מוחלטת של צלם אנוש. וגם שם הם סיפרו- במקום החשוך ביותר ניסינו לשמור על היהדות, על המסורת.
ובזמן הזה – בזמן שהעם מנסה לאחות את עצמו, בזמן שחיילים נהרגים כדי להחזיר את הנפש היהודית הביתה, יש כאלה שחושבים שפיתה בפסח זו מחאה. גיבורי המחאה של פסח משליכים פיתות בפתח ביתה של שרה. פיתה. בפסח. כאילו זה מגניב.
2+אז לא, זו לא מחאה. זו עליבות. זה לא אומץ – זו קטנות נפש. זו לא אידיאולוגיה – זו יריקה בפרצופה של ההיסטוריה. זה לא אקט פוליטי – זה ניתו, זה פינוק, זו ריקנות במסווה של מוסר.
רוצים לשחרר את החטופים? תהיו ראויים להם. תהיו חלק מהעם שלהם. תבינו למה הם נחטפו. תבינו למה שונאים אותנו. כי הם שונאים יהודים. לא דתיים, לא שמאלנים, לא ביביסטים – שונאים יהודים.
2+אז אם אתם באמת רוצים להילחם – תתחילו בלחזור הביתה. לא הפיזי – הרוחני. השורשי. ובפעם הבאה שאתם זורקים פיתות ברחוב כי זה אקט מחאתי של גיבורים – תחשבו על הילד בן 10 בגטו וורשה ששמר את עצמו מחמץ.
ותבינו, הפכתם את המחאה שלכם לדת, אבל חוץ מקומץ שמוחא לכם כפיים, נותרתם לבד בזירה של יהדות תוססת ומקרבת, יהדות שבשמה אנחנו כאן, ובשמה ננצח.
