יותר משנה וחצי חלפו, והם עדיין שם – נוכחים בדיונים, יושבים בוועדות, עומדים לצד חברי הכנסת במליאה. בכנסת ישראל, משפחות החטופים מקבלות במה להשמיע את כאבם, לעיתים אף במחיר עיכוב משמעותי של הדיונים. גם כשהקולות עולים לטונים גבוהים וצעקות נשמעות, הכבוד נשמר – המחוקקים מבינים שאי אפשר לדבר על ביטחון מבלי לשמוע את מי שנמצא בחזית הכאב.
רק לפני כחודש הייתה מהומה תקשורתית כשמשמר הכנסת נאלץ לפנות בכוח משפחות שכולות שדרשו להיכנס ליציע מליאת הכנסת ראשי סיעות האופוזיציה פנו ליו”ר הכנסת, אמיר אוחנה, בדרישה להתנצל על האירועים שבהם נמנעה כניסת משפחות חטופים לדיון במליאה, והן הוצאו בכוח מהאולם.
1+במכתבם ציינו: “הזדעזענו מהאלימות שהופגנה כלפי המשפחות, ומכך שדחפו והוציאו אותם החוצה וגרמו לפגיעתם”. גם ועדת האתיקה דנה בקובלנות שהוגשו וביקשה ״מחברי הכנסת ומיושבי ראש ועדות הכנסת להוסיף ולקיים מדיניות של הכלה וסובלנות מרביים ביחס לבני המשפחות״.
אולם, המראות באולם בית המשפט העליון אתמול היו שונים בתכלית. כשבני משפחות שכולות ניסו להשמיע את קולם במהלך דיון, השופטים דרשו שקט. כשהתעקשו להמשיך, הדיון הופסק. וכשהמחאה נמשכה – הם הוצאו מהאולם. בניגוד לכנסת, שם האירועים זוכים לסיקור נרחב ולתגובות מיידיות, הביקורות על המתרחש בבית המשפט עדיין מבוששות מלהגיע.
1+הנושא נותר זהה, המשפחות הן אותן משפחות, והכאב לא השתנה. אך בעוד הכנסת פותחת את שעריה ומאפשרת מרחב לביטוי, בית המשפט העליון מציב גבולות נוקשים. הפער הזה בין שני המוסדות מעורר שאלות על היחס לכאב הלאומי – ועל המקום שבו הוא יכול להישמע.
