פרשת פקודי, החותמת את ספר שמות, מביאה אותנו לרגע מיוחד: סיום מלאכת המשכן. משה רבנו עומד מול העם ומוסר דין וחשבון מפורט על כל התרומות והחומרים שהובאו למלאכת המשכן – זהב, כסף ונחושת, ונותן דין וחשבון על השימוש המדויק בהם.
"וְאֵלֶּה פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן": מפרש רש"י כי בפרשה זו נמנו כל משקלי התרומות והכלים, כדי להראות לעם ישראל כיצד כל גרם וכל נדבה נלקחו לתכליתם במלאכת הקודש. למרות זאת, חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני) מתארים תמונה מפתיעה ושונה לחלוטין: לטענתם, היו כאלה שהתבוננו במשה רבנו בעין רעה, "דורשים אותו לגנאי" ואומרים בליבם: "דאה צווארו, דאה שוקיו" – דנים אותו מתוך חשד, חושבים אולי חלילה לקח לעצמו משהו מהתרומות.
4+איך ייתכן שדיברו כך על משה רבנו? המנהיג הגדול שהקדיש את כל חייו לעם ישראל? התשובה טמונה ביסוד עמוק מאוד שטמון בנפש האדם: "האדם רואה את העולם על פי תוכן ליבו". אדם הבוחן את המציאות דרך נקודת המבט האישית שלו, מלאת פגמים ותאוות, מניח שגם האחרים פועלים כך. כשאדם עסוק בחומרנות, הוא לא יכול להעלות על דעתו שיש אנשים הפועלים לשם שמיים בלבד.
הרב יוחנן דוד סלומון זצ"ל סיפר סיפור שמדגיש זאת: בשוק הערבי ביפו, הבחין בשני בעלי מלאכה – סנדלר וספר – היושבים על שפת הדרך. כשהתקרב אליהם אחד מהקונים, מיד הפנה הסנדלר את מבטו לנעליים ואילו הספר הביט ישר לשערותיו… כל אחד מהם ראה את מה שמעסיק אותו. כך גם אנחנו, כל אחד רואה את המציאות דרך המשקפיים האישיות שלו – הסנדלר בנעליים, הספר בשערות, ואדם חומרני – בכסף.
4+משה, שידע את טבעו של האדם, לא חיכה בכלל שמישהו יבוא לשאול – הוא עצמו יצא ונתן חשבון מפורט על כל נדבה וכל שקל שהובא למשכן. לא כי היה חשש או חשב שיש צורך בכך, אלא כדי ללמדנו: יש רגעים בהם מראית עין חשובה. גם אם אתה נקי כפיים וטהור לב, האחרים רואים לפי עיניהם. אל תאפשר מקום לספקות ולשאלות.
חז"ל לימדו אותנו: "אם הראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים". הרב יחזקאל סרנא זצ"ל הסביר על פי משל מופלא: כשחמור מביט על אדם, הוא רואה חמור משודרג – "חמור שהולך על שתיים". כך גם אנו – כשאנחנו מתבוננים בצדיקים, אנו רואים אותם דרך ההבנה האנושית שלנו ולא משיגים את גודל דרגתם.
4+פרשת פקודי מלמדת אותנו מסר עוצמתי לימינו: כל אדם באשר הוא, מנהיגים, מחנכים, רבנים והורים – כולם צריכים להיות לא רק נקיים אלא גם נדרשים לפעמים לתת שקיפות מוחלטת לסובבים אותם. אמון הציבור, אמון הילדים, נבנה על שקיפות, על דוגמה אישית ועל יושרה בלתי מתפשרת.
מכאן נובעת השאלה האישית: מה אני רואה כשאני מביט בזולת? האם אני שופט אנשים בעין טובה או רעה? האם אני מחפש את הטוב או מדקדק בזוטות? אדם המורגל לחפש פגמים, יראה אותם גם בצדיקים הגדולים. ואילו אדם הרואה את העולם בעין חיובית – ימצא טוב בכל אשר יפנה.
4+עם סיום ספר שמות והשבת הקרובה שבה נברך את חודש ניסן – חודש הגאולה – עלינו לחזק את עינינו ואת ליבנו, לראות את העולם במבט נקי, להניח לקנאה, לשנאה ולחזק את האמונה בטוב שבעולם ובטוב שבאדם. כי רק כך, נוכל לומר בגאון: "חזק, חזק ונתחזק!"
