טבח השבעה באוקטובר זרק אותנו למציאות קשה מנשוא עימה אנו מתמודדים עד היום. האינסטינקט שלנו כאדם וכאומה, הוא לרוץ מייד בחיפושים אחר פיתרון הבעיה. במקרה של מלחמת חרבות ברזל זה מתבטא בעיסוק האובססיבי במטרות המלחמה.
המטרה הכי ברורה לכולם היא השבת החטופים, מדינת ישראל מחויבת לאלו שלא הצליחה בהגנתה עליהם. יחד עם זאת מגיעה שאלת היום שאחרי, כי אם החזרנו את כלל החטופים, אך לא הצלחנו להביא ביטחון לטווח הרחוק – לא הרווחנו כלום.

מהסיבה הזו ישנן מטרות נוספות כמו הכרעת חמאס ודאגה שעזה לא תהווה יותר איום ביטחוני. אך האם עברנו את כל מה שעברנו עבור זה בלבד? יכול להיות שמאות נרצחו ונפלו בקרבות רק בשביל להכריע את המפלצת העזתית?
דבר נוסף מעניין, זו השאלה האם לוחם ממוצע יודע בכלל על מה הוא נלחם. לדקלם את מטרות המלחמה זה נחמד, אבל במובן הזה שווה להסתכל לאויב בעיניים. כל מחבל צעיר, נוח׳בה או פעיל בכל גדודי טרור ביו"ש או עזה ידע לדקלם מצוין על מה הוא נלחם ואף מוכן למסור את חייו, וזה ממש לא רק בעבור 70 הבתולות.

לא סתם הערבים קוראים למלחמה הזו "מבול אל אקצא", פניהם על ירושלים הבירה. הם צועקים "בדם ואש נפדה את פלשתין" ויש להם תוכנית מאד ברורה איך לעשות זאת והבירה של מדינתם המתוכננת היא לא פחות מירושלים.
לעומתם, אנחנו קראנו למלחמה חרבות ברזל, ביטוי הכי טכני וגשמי למלחמה ואפילו קצת הישרדותי. בשונה מהשם שנבחר, בשטח המצב שונה. חל שינוי מבורך בעם, הוא אמנם מתבטא בדברים קטנים כמו פאצ׳ים של משיח, חיילים שמחפשים ציצית ועוד הרבה צעדי התקרבות לדת.

ובכל זאת כל אלו לא עונים לשאלה על מה אנחנו נלחמים, האויב רוצה את אל אקצא – אבל מה איתנו? ביטחון, כיבוש, גירוש והתקרבות להשם זה יפה מאד – אבל האם באמת נסתפק בזה, והאם זה מה שמבטיח לנו ששבעה באוקטובר הבא לא נמצא מעבר לפינה?
אחד הסטיקרים שתפסו את עיני במלחמה, זה של גיבור ישראל אביעד ניימן הי"ד. עם תמונה של בית המקדש כתוב "שנדע על מה אנחנו נלחמים". האויב פירק לנו כל כך הרבה בתים והתשובה הנצחית זה לבנות את ה-בית. לא להתפשר על פחות מזה. יהודי מתפלל על זה כל יום בתפילה ומן הראוי להוסיף זאת למטרות המלחמה.
מה באמת ניקח אבנים, קורבנות ונבנה את בית המקדש? אולי. יש כל כך הרבה שיטות ביהדות על ביאת המשיח שאני לא מתיימרת לפסוק מה יהיה. יש זרמים שסבורים כי בית המקדש יפול מהשמים באמצע יום בהיר וכאלו שמאמינים כי צריך לפעול במציאות בשביל להביא אותו ולהכין את הקרקע ונעשים אף אימונים של לויים וכוהנים.

בלי קשר באיזה צורה אתם חושבים שהמקדש יבוא, אפשר להכניס זאת לתודעה היומיומית – תודעה של גאולה בשיגרה. להם בכל בית יש תמונה של אל אקצא – אז אנחנו נתלה של בית המקדש. בתכשיטים להתחיל לשלב חריטה של ירושלים. יש גם סיכת מקדש שהוציאו לזכר הלוחם זיו חן הי"ד.
תדמיינו רגע איך תיראה מליאת הכנסת שתיפתח כל פעם עם התפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". שבדומה לחידון התנ"ך יתקיים חידון המקדש, שבתי ספר ילמדו על כך וכן – להכניס זאת גם לצבא. כמו שיש קוד אתי לצה"ל שיהיה גם קוד תודעתי שלוחם יידע עבור מי ומה הוא נמצא בחזית ושאף רמטכ"ל לא ייעז להסיר פאצ׳ים של משיח.
העיקר בדברים הקטנים האלו זה לגדל את הדור הבא בתודעת גאולה. יש היום כל כך הרבה משחקי קופסא שמעשירים בידע המקדש, סוגי קורבנות ועוד. גם ככה אנחנו משחקים, אז למה לא לצקת תוכן מקודש יותר ושהלוואי נזכה לחזות בו במציאות בקרוב ממש כי אם יש דור שכולו זכאי זה אנחנו.
