ב-13 למאי 1948, התחולל טבח נוראי. 127 מגיני כפר עציון, נשחטו ונטבחו על ידי כוחות הלגיון הירדני ופלסטינאים מכפריי הסביבה. חלקם לאחר שנכנעו. גופות הושחתו, איברים נעקרו והזעזוע ביישוב היה עמוק וקשה.
בעקבות הפוגרום התחזקה ההכרה בדבר חיוניות ומיידיות הצורך בהכרזה על הקמת מדינה עברית וכך אכן קרה למחרת בצהריים ה 14 למאי (אם כי ההכרזה תוכננה למועד זה, ללא קשר לטבח כפר עציון ולאור עזיבת הבריטים את הארץ). בד בבד, האירוע הנוראי, חידד אצל בן גוריון את חשיבות ההגנה על ירושלים ובעניין זה הוא עמד כחומה בצורה, מול ראשי ההגנה ומומחים צבאיים ומדיניים, שסברו כי ישנן משימות יותר אקוטיות מההגנה על ירושלים. בן גוריון קבע את המשפט האלמותי: "אם קיימת ירושלים עברית… הרי תודתנו נתונה בראש ובראשונה ללוחמי ומתיישבי גוש עציון".
"סופות בנגב" ולאחריהן "פרעות קישינב", חוללו תמורה עצומה בעם היהודי. הנכיחו את חוסר היעילות של האמנציפציה והיעדר התקווה של היהודים להשתלב בחברה האירופאית והביאו להגירת המוני יהודים, בעיקר לאמריקה.
אצל הרצל, חיזקו הפרעות את הבנת הצורך המיידי בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (אם כי הוא תמך בתוכנית אוגנדה, כפתרון זמני, עד להקמת בית לאומי בארץ ישראל) ובחשיבות בארגון הגנה יהודית מפני התקפות אנטישמיות.
"פוגרום קיילצה", התרחש ב יולי 1946, בעיר קיילצה בפולין. המון אנטישמי מוסת פרע ביהודים. אודים מוצלים מאש, שאך שבו מהמשרפות ותאי הגזים ורצח באכזריות 42 מהם.
המשטרה והשלטון הפולני עמדו מנגד ולא סייעו ליהודים וחלקם אף השתתפו בטבח. הפוגרום המחיש את עצמת השנאה ליהודים באירופה, גם לאחר השואה שכילתה ששה מיליון מבני עמנו והבהיר כי אין סיכוי ליהודים לדור במדינות גיא ההריגה. הלחץ הבינלאומי להקמת בית לאומי לעם היהודי, גבר.
"מאורעות תרפ"ט" שהתחוללו בארץ ישראל ב אוגוסט 1929, הובילו לרצח 133 יהודים ולפציעת מאות. המקום בו התחולל הטבח הקשה ביותר והפך לסמלו, זה היישוב היהודי בחברון, ש 67 מבניו נטבחו במיתות קשות ומשונות והיישוב היהודי שם פסק מלהתקיים, עד לחידושו לאחר מלחמת ששת הימים.
המאורעות והטבח זעזעו את היישוב היהודי בארץ, חיזקו ועיבו את ארגון "ההגנה" וכן להקמת ארגוני הגנה נוספים, כגון "ההגנה ב'" שהפך לימים לאצ"ל. הסכסוך היהודי – ערבי הגיע לנקודת רתיחה ולהפנמה כי כלו הסיכויים להסדר מדיני עימם.
המאורעות אף חיסלו את שאריות היישוב היהודי במקומות בהם הם ישבו מימים ימימה, כגון: עזה, ג'נין, חברון ושכם. הפוגרום הארוך, העמוק והמשמעותי ביותר שהתחולל לעמנו, זו כמובן השואה שכילתה לאפר ועפר במיתות ובייסורים קשים ונוראים, ששה מיליון מבני עמנו ובתוכם מיליון וחצי ילדים, ביניהם תינוקות בני יומם.
השואה, היוותה זרז להקמת מדינת ישראל ואף להכרה בה מצד משפחת העמים. הקמת המדינה ומייד לאחר השואה, מהווה ניצחון מוחץ על כוחות הרשע האפלים, שחפצו לבטל כליל את קיומו של העם היהודי במשפחת האומות.
רוב ניצולי השואה, חשו בצורך החיוני והמהיר להגיע לארץ ישראל ולאחר מכן למדינת ישראל, מתוך הבנה שיהודים לא יהיו בטוחים בשום מקום בעולם, זולת במולדתם ההיסטורית.
השואה שינתה אפוא, ככל הנראה את תזמון הקמת והכרזת המדינה ונתנה למדינה הצעירה עוצמה פנימית וחיצונית, שאיפשרה צמיחה מהירה ויכולת להתמודד עם שלל אויבים ומכלול של אתגרים רציניים.
גם בעת העתיקה ובזמנים היסטוריים רחוקים יותר, סבל עמנו משלל פוגרומים ומעשי טבח מזעזעים ומחוללי מפנים עמוקים (כגון: פרעות ת"ח ת"ט, תתנ"ו, גירוש ספרד), אולם האירוע המשמעותי מכולם היה חורבן בית שני ולאחריו התבוסה והטבח בעקבות כישלון מרד בר כוכבא.
העם נעקר (בפעם השנייה לאחר חורבן בית ראשון), מעל מולדתו ההיסטורית, מקום גיבוש זהותו ויסודות תרבותו ודתו, אך בעיקר נותק מהחמצן הרוחני ומהמגדיר החיוני שהזין אותו במשך שנים: בית המקדש.
ואם לא די בכך, הגיע מרד בר כוכבא וסתם את הגולל על שאריות היישוב היהודי בארץ ישראל, לעד (כמעט). השבר הנוראי שלווה בטבח עצום ובהגליה ומכירת בני העם לעבדים ולשפחות ולהפצת מתי המעט, האודים המוצלים מן העם בכלל מרחבי הגלובוס, היו צריכים לפי כל היגיון תרבותי – היסטורי, לגזור עלינו כליה. לנצח.
אך, כפי שאמר בן גוריון: "בארץ ישראל אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי." ואכן האומה המדלדלת והמוכה, השכילה להמיר את המקדש החיוני והכוהנים ואת עבודת הקורבנות, בחכמים ובבית הכנסת. יצרה וחיזקה את עולם העיון האינטלקטואלי, שהיווה גשר וקשר בין כלל היהודים, בצד החוקה הדתית המשותפת. החורבן הנוראי, עורר ציפיות עצומות אצל היהודים לגאולה ולשיבתם לציון ועומק הייאוש הומר אצלם לתקווה מעוררת התפעלות.
באופן מפתיע ומעורר השתאות, הצליח העם היהודי לשמור על זהותו בגולה הדוויה. למרות המהפכות העולמיות והייסורים התכופים, הוא בנה על יסוד אמונתו ההיסטורית לשד חי של יצירה חיה ובועטת, שאינה משלימה עם גורלה, אלא שואפת כל העת לתיקון האומה, העולם והאדם.
הנה כי כן ובשלל הדוגמאות דלעיל ראינו ששקיעה בייאוש, הלקאה על חטא והתמסרות לרחמים עצמיים, לא קנו שביתה במחוזות היהודים ובתפיסה היהודית. אדרבא, פוגרומים, מעשי טבח ומשברים עצומים, רק חידדו בקרב היהודים את הרצון לשינוי ולחיפוש דרך חלופית לחולל מפנה אקטיבי, שייטיב את מצבם ויתקן את האומה העברית.
וכאז כן עתה. המשבר המזעזע, העמוק והמכונן של טבח ה 7/10, הרעיד את אמות הסיפים במדינת ישראל ובעולם היהודי (ולמעשה בעולם כולו) ועל פי הניסיון ההיסטורי יהיה מוכרח לחולל מפנה משנה מציאות.
נדמה, כי טבח ה 7/10 העצים את קץ המשך ניהול הסכסוך ביננו לבין אויבנו הערבים בכלים רציונאליים, היות שהוברר כי "מה שהיה לא יהיה עוד" ומולנו ניצבים אנשים שהם מרצחים חסרי צלם אנוש, שאכזריותם היא מטרתם ולא רק אמצעי, המתנהלים באכזריות ימיבניימית ותוחלתם השמדתנו הטוטאלית.
התחזקה ההפנמה של העם היהודי, כי הארץ לא תוכל יותר להכיל יצורים דמויי אדם אלה, שאינם בוחלים ברצח תינוקות ובשריפת אנשים חיים בתנורים. וכי אין סיכוי להגיע להסדר כלשהוא מול רודפי מוות, הפועלים מתוך אידיאולוגיה של חורבן ושנאה. האומה מולה אנחנו מתמודדים, היא עם הרצח המוות והעצמת הזוועות האנושיות הנוראיות ביותר, ועל עם הנצח להשמיד ולהכריע את עם הרצח.
