מאז שפורסם הראיון שקיימתי עם אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, אני נמצאת תחת מסע הכפשות כמעט בלתי פוסק. הסיבה? כנראה עצם העובדה ש"העזתי" לראיין אותה.
כי באמת, איזה ערך עיתונאי כבר יכול להיות לראיון בלעדי עם אשת ראש הממשלה, שמדברת לראשונה בהרחבה אחרי שנים? למה בכלל מעניין לשמוע מה יש לה לומר? ובעיקר – איך העזנו לעשות את זה בלי לקבל קודם אישור מהברנז'ה.
ולא מדובר רק בצייצנים או בבריוני רשת שמטנפים ללא הכרה. חלק מהמתקפה מגיעה מעיתונאים, מ"קולגות", מאנשים שאמורים יותר מכולם להבין שעיתונות נועדה לשאול, להקשיב ולהביא לציבור קולות שהוא רוצה לשמוע.
הרי מותר לראיין כמעט כל איש ציבור. מותר לתת במה כמעט לכל אדם. אבל איכשהו, כשמדובר באשתו של ראש ממשלה שנבחר שוב ושוב בידי ציבור עצום בישראל ומכהן, במצטבר, קרוב לשני עשורים – פתאום עצם קיום הראיון הופך בעיני חלק מהאנשים לבעיה.
האמת היא שזה בכלל לא משנה אם הברנז'ה התחברה לראיון. מי שחשובים באמת הם הצופים. השאלה הפשוטה היא האם הציבור התעניין בראיון או לא. נדמה לי שעל השאלה הזאת כבר קיבלנו תשובה ברורה.
מכתב התגובה של שרה נתניהו לקמפיין הבזוי של יאיר גולן
יש גם עניין נוסף, והוא תפיסת העולם העיתונאית שלי. אני לא מגיעה לראיון כדי להשפיל מרואיין, להתנגח בו לשם ההתנגחות או לייצר רגע ויראלי בכוח. התפקיד שלי הוא לשאול את השאלות שאני חושבת שצריך לשאול, לאפשר למרואיין להשיב – ולתת לציבור לשפוט בעצמו.
מצד שני, אני גם לא משחקת עם מרואיינים במשחקי קופסה.
אפשר לאהוב את סגנון הראיון ואפשר שלא. אפשר לחשוב שהייתי צריכה לשאול שאלה אחרת, להקשות יותר בנקודה מסוימת או לבחור סדר אחר של נושאים. זו ביקורת לגיטימית. אבל מכאן ועד הטענה שעצם הראיון אינו מקצועי – המרחק גדול.
המחיר, המשפחה והמדינה: שרה נתניהו כפי שלא שמעתם | צפו
והאמת הפשוטה היא שהסערה סביב הראיון החזירה שוב לשולחן את אחת השאלות הגדולות והכואבות ביותר שמלוות את מדינת ישראל כבר כמעט שלוש שנים: מה בדיוק קרה בבוקר 7 באוקטובר, ולמה גם היום הציבור עדיין אינו מחזיק בכל התשובות?
זו שאלה עיתונאית. זו שאלה ציבורית. וזו שאלה שאסור לפחד לשאול רק מפני שהתשובות האפשריות עליה אינן נוחות למישהו.
בליכוד יוצאים להגנת שרה נתניהו: "שק החבטות של התקשורת"
ולעמיתיי העיתונאים "הדגולים", אלה שמשוכנעים שרק להם מותר לקבוע מי ראוי להתראיין, איזה ערוץ רשאי לראיין אותו ובאיזה אופן מותר לשאול שאלות – יש לי חדשות בשבילכם: התקופה הזאת נגמרה.
במשך שנים חלקים בתקשורת הישראלית התנהלו כאילו הם מחזיקים במונופול על המקצועיות, על האמת ועל הזכות לקבוע את גבולות השיח. אותה תקשורת שגם לא פעם ניהלה קמפיינים חסרי מעצורים נגד הימין, אינה יכולה כעת לעמוד על דוכן המטיף ולהסביר לאחרים כיצד עושים עיתונות.
תם העידן שבו קבוצה אחת מכתיבה את הכללים לכולם.
אנחנו נמשיך לראיין את מי שאנחנו חושבים שראוי לראיין. נמשיך לשאול את השאלות שאנחנו חושבים שהציבור רוצה וצריך לשמוע. ונעשה זאת בדרך העיתונאית שאנחנו מאמינים בה.
אפשר להתחבר לזה ואפשר לכעוס. אבל יש פרט אחד שקשה להתווכח איתו: כבר שבוע שלם אתם לא מפסיקים לדבר על הראיון הזה. אז כנראה שבכל זאת היה בו משהו ששווה לדבר עליו.
