חמש התצפיתניות שנחטפו ממוצב נחל עוז וחזרו משבי החמאס הפכו לפנים מוכרות בכל בית בישראל כשהן מייצגות סמל של גבורה, סמל של תושייה, אך גם סמל לאכזריות של ארגון הטרור חמאס, ולכל אחת מהן סיפור בלתי יאומן.
התיעודים הקשים מרגעי חטיפתן הפכו לאחד התיעודים הבולטים של המלחמה.
הן חוו את הנורא מכל- שנה ושלושה חודשים של התעללות יומיומית וגעגועים בלתי פוסקים.
2+אימה של דניאלה גלבוע מספרת כי המחבל שהיה אחראי עליה רצה לצלם אותה ולהגיד שהיא מתה: "דניאלה התחננה שלא יעשו את זה לנו. הם ממש ביימו את זה ושפכו עליה פודרה כדי שיחשבו שזה מהפצצה".
אביה של קרינה מספר שהיא חזרה עם מלא רסיסים בגופה, שכן, היא לא קיבלה טיפול רפואי בשבי: היא קיבלה טיפול רפואי רק מהבנות שהיו שם. היא צרחה וזה כאב מאוד. החומר היחיד שהיה בשבי זה יוד מדולל במים".
2+אבא של אגם מעיד שאחד הדברים שהחזיקו אותה וגם את שאר התצפיתניות הייתה האמונה: "גם בשבי היא השתדלה לשמור שבת שבת וצומות כיפור ותשעה באב. לא האמנו שהיא תעשה את זה. היא צמה בשבי". אמה של קרינה מוסיפה שבפסח הן לא אכלו חמץ כשהאוכל היחיד שלהן היה פיתות: "לפעמים כשאני שומעת אותה אני לא יודעת איך היא שרדה".
לירי אלבג, מספרת אמה, למדה עם הזמן לתמרן את המחבלים ולהשיג דברים בשבי כמו אוכל ומחברות שהן כתבו בהן. היא מספרת שלירי ביקשה לצאת לשירותים יותר פעמים ביום, כי היה שם חלון קטן ורק שם היא נחשפה לאור יום: "זו הייתה הבריחה שלה".
2+חמש הצעירות הפגינו כוחות ויכולות הישרדות שקשה להעלות על הדעת. הן עברו טלטלה גדולה ולא יחזרו להיות אותן בחורות תמימות שהיו. כל כך הרבה קרה בתקופת הזמן הזו ולמרות הכל הן חזרו חזקות יותר. הן מעריכות ומנצלות כל רגע, בוחרות בחיים ונאבקו להחזרת כל החטופים הביתה.
