לקראת הכניסה לשלב ב' של המשא ומתן להחזרת החטופים, המחאה מחריפה עמדות ומזהירה מפני פיצוץ העסקאות הבאות. הרטוריקה שמלווה את המחאה הזו מסיתה נגד ציבורים שלמים במדינת ישראל, ומבקשת לייצר שיח של מלחמת בני האור בבני החושך.
מדובר בשיח שמועצם במחאה הנוכחית. האויב האמיתי איננו חמאס אלא אויב מבית, מסוכן יותר. מדובר בשיח של טובים נגד רעים, אוהבי החיים מול אוכלי המוות. מי שמתנגד לעסקה כי הוא חושש משחרורם של מחבלים, נוחבות, ורוצחי המוניים – הוא אוהב מוות.
הכתבה המלאה מתוך המהדורה המרכזית
במוקדי המחאה מעצימים את שיח ההסתה נגד ראש הממשלה. רק לאחרונה נאם בחיפה ערן ליטמן שבתו אוריה נרצחה במסיבת הנובה. ליטמן כינה את נתניהו "יד ימינו של השטן"
להורים שכולים מותר לומר הכול, אבל המחאה בוחרת לקדם את השיח הזה שמחלק את העולם באופן הכי שחור ולבן שיכול להיות, וכאשר זה השיח, מה הפלא שציבור ציוני-דתי ששולח את מיטב בניו להילחם במלחמה עקובה מדם מוגדר על ידי פעיל מחאה כ"סכנה קיומית" להמשך קיומה של האומה.
בכלל, רבים במחאה מחכים למה שהם מכנים "יום הפקודה". היום שבו הם יקיימו מצור על ראש הממשלה ויכפו עליו בכוח את התפטרותו. כן, מטרת המחאה, אומר פעיל ארגון "לוחמי כיפור" היא לשבור את ראש הממשלה. אבל אותו פעיל לא שואל את עצמו – מה דעתם של תומכי הממשלה על המצור הכוחני שבכוונתו להטיל על בית ראש הממשלה? האם פעולה כזו לא עלולה לגרום למלחמת אחים? לאלימות מיותרת?
1+זו כבר שאלה של שיח מורכב יותר שהמחאה לא מעוניינת לקיים, ואולי לא מסוגלת לנהל במקום שבו הסיסמאות מתחלקות ל"אוהבי החיים" נגד "אוכלי המוות".
אבל יש גם פעילים בתוך המחאה, שסולדים מהשיח הזה ומבינים שההסתה הזו מתירה את דמו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והם אפילו מזהירים מפניה.
בקרב חלקים במחאה, דמו של ראש הממשלה הותר, כך אומרת פסית שיח, אחת מאנשי הציונות הדתית שתומכים במחאה ומארגנים אותה בירושלים ואף מוכנה להגיד את הדברים בקול. אבל מדובר בקול בודד כאשר רעש המחאה דורש שיח מוקצן, הטובים נגד הרעים, מלאכים נגד רשעים, בני האור נגד בני החושך.
