בן גוריון לא היה המנהיג הרהוט ביותר מקרב בני העלייה השנייה. הוא גם לא היה (בתחילה) הבולט שבהם ובוודאי שלא הרהוט ובעל יכולות הכתיבה המשובחות ביותר מביניהם. הופעתו החיצונית הלא מרשימה (נמוך, מקריח, חיוור ונעדר חן מיוחד) והיעדר כישורים חברתיים (הוא העיד על עצמו שרק ברל כצנלסון היה לו לחבר אמת), לא הציבו אותו בחוד החנית של המנהיגות בראשית דרכו הציבורית. התכונה הבולטת והייחודית שלו שהקנתה לו מעמד מוביל בהנהגת התנועה הציונית, הייתה היכולת הפנומנאלית לזהות הזדמנויות היסטוריות ולרתום אותן במאמץ רב ובמסירות אינסופית, לטובת המפעל הציוני.
כך ראה בן גוריון – את הצהרת בלפור מה 2 לנובמבר 1917 בדבר הכרזת בריטניה, כי היא תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל – כנקודת ציון היסטורית ארכימדית.
בן גוריון זיהה בהצהרה, הכרה בינלאומית ומחויבות של הקהילה העולמית להקים מדינה עצמאית לעם היהודי בארץ ישראל. מעין תשתית ראשונית של "מגילת העצמאות" הראשונה של העם היהודי בארצו. בכך, ההצהרה היוותה מימוש החלום המדיני של הרצל.
3+בצד זאת ובראייה מפוכחת, ידע בן גוריון לזהות כי מדובר בהתחלה של תהליך. ההצהרה לדידו, אינה מבטיחה את הקמת המדינה באופן אוטומטי ולאלתר, אלא מהווה נקודת ציון ראשונה לתהליך ארוך ומסובך, שילווה במאבקים הרי גורל מדינית וצבאית. נאמן לאבחנתו החדה ולהשקפתו המעשית, פעל בכלל המישורים כדי להבטיח שהצהרת בלפור לא תישאר אות מתה, אלא תוגשם הלכה למעשה. מאותו הרגע, הוא באופן טבעי הוביל ועמד בראש המפעל הציוני.
ומהימים הרי הגורל ההם, לזמן הזה.
מדינת ישראל ניצבת בפני מפנה היסטורי, בנוגע למה שמכונה הסכסוך ישראלי ערבי.
בחירת הנשיא טראמפ בארה"ב והצהרותיו הקונקרטיות בנדון, בצד הפסקת האש השברירית במלחמה בכלל החזיתות, השבת החטופות והחטופים ובחינת האתגרים שעוד נכונו לעם ישראל, מהווים שעה היסטורית וגורלית. שעת מפנה.
הנשיא טראמפ, כסוחר ממולח ונטול עכבות, הצהיר את "הצהרת בלפור" שלו השבוע בהודיעו כי הוא מנהל מו"מ עם המצרים והירדנים, על הגירת עזתים למדינות אלה.
מי שחשבו לתומם כי מדובר בפליטת פה ולא בתוכנית סדורה ומכוננת, שהיא בת הגשמה, התבדו מהר מאוד, לאחר שהנשיא חזר והצהיר אודות כוונותיו. לאחר מכן חיזק את דבריו, באומרו כי אינדונזיה וגם אלבניה הינן מדינות יעד להגשמת תכנית זו.
נדמה כי ההזמנה המיידית של ראש הממשלה בנימין נתניהו לביקור (ראשון של ראש מדינה מאז השבעת טראמפ) כבר בשבוע הבא בבית הלבן, איננה מקרית ונועדה להתניע את המהלך המדיני.
3+ואם מדברים על הגירת ערבים מעזה למדינות השכנות ואף רחוקות יותר, מה מונע לעשות כן אף ביחס לערביי יהודה ושומרון, שגם הם לפי אותה תפיסה של הנשיא טראמפ "חיים באיזור קשה, הנתון באלימות וזכאים לחיות את חייהם במקום נוח ללא הפרעות, מהפכה ואלימות".
ארה"ב, אף הרבה יותר מבריטניה של ראשית המאה הקודמת, שולטת ומנהלת באופן עצים ועמוק את ענייני העולם. המעורבות שלה והזיקה ההדדית המתקיימת בינה לבין מדינות המזרח התיכון רבה ואקוטית לקיומן. מצרים, ירדן וערב הסעודית, תלויות לחלוטין בארה"ב, צבאית, מדינית ובוודאי כלכלית.
אך לפני ימים ספורים, ראינו כיצד נשיא קולומביה, מתקפל בתוך דקות ספורות נוכח איום אמריקאי להטלת מכסי ייבוא גבוהים, באם לא ייקלטו אצלם את המהגרים הלא חוקיים שחדרו לארה"ב. נשיאת מקסיקו הד"ר (היהודיה) קלאודיה שיינבאום, לא נזקקה כלל לאיומים והבינה את הרמז וסופגת לתחומה מרצונה ונוכח האמירות של טראמפ, עשרות אלפי מהגרים לא חוקיים שעוזבים את ארה"ב.
מכאן שגם קולות חוסר הנחת והסירוב של מלכי ושליטי האיזור הערביים, להשתתף ולקחת חלק ב"תכנית ההגירה" של טראמפ, עשויים די בקלות להתברר כישימים ומעשיים לחלוטין.
טראמפ לא נזקק ליותר מאמירה, כי ביקור ראשון מחוץ לגבולות ארה"ב ויחסי עבודה עם הסעודים, כרוך בהשקעות ובסחר בארה"ב מצדם של הסעודים בסך של 450 מיליארד דולר. במהירות (שכלל אינה מפתיעה) הודיע יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן בשיחת טלפון עם הנשיא טראמפ כי הם נכונים לכך ואף הודיע כי ההשקעה תהיה בסך של 600 מיליארד דולר.
מתברר אפוא, כי הפוטנציאל בתקופת נשיאותו של טראמפ לחולל מפנים משמעותיים במזרח התיכון, גבוה ובר סיכוי.
שליחו של הנשיא למזרח התיכון, סטיב וויטקוף כבר הוכיח את כישוריו ברקימת עסקת החטופים והבאתה לכלל מימוש והוא לא מבזבז זמן ומדלג בין מדינות האיזור, במרץ רב ובנכונות עצומה להביא לכינונו של "מזרח תיכון חדש".
3+כמו בהצהרת בלפור מ-1917, הרעיון המסדר של הנשיא טראמפ, כבר הונח על השולחן ובחלקו אף הוגשם בעבר באמצעות כינון "הסכמי אברהם" בין מדינת ישראל לכמה מדינות ערביות (איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן). המדינות הערביות נדרשו לנרמל את יחסיהן עם מדינת ישראל ולהכיר בקיומה, וזאת מבלי שהדרישה ההיסטורית המקדמית מצדן "לפתרון הבעיה הפלסטינית", תבוא לידי ביטוי או איזכור ובתמורה זכו להטבות כלכליות ולפתיחת שווקים והשקעות ישראליות ואמריקאיות.
במילים פשוטות "הבעיה הפלסטינאית" הוסטה הצדה והפכה ללא רלוונטית, בלחץ אמריקאי והדבר איפשר כינון יחסים דיפלומטיים ויצירת קשרי מסחר ותרבות בין ישראל למדינות ערב.
כעת הנשיא טראמפ, ממשיך את תוכניתו על יסוד "הסכמי אברהם" ומנסה לצמצם עוד יותר את השלכות "הבעיה הפלסטינאית", באמצעות הגירת הערבים תושבי עזה למדינות ערביות ו/או מוסלמיות והרחבת והחלת "הסכמי אברהם" על מדינות נוספות, כגון: ערב הסעודית. היתרון לציר הסוני האיזורי, על חשבון החלשת הציר האיראני – שיעי, ברור וגם המחיר בדמות נורמליזציה או אף הסכמי שלום עם מדינת ישראל, משתלם. הפלסטינאים, כמו בהסכמי אברהם והיום עוד יותר לאחר חבירתם הכושלת לאיראן ב 7/10 והכישלון הטוטאלי שלהם במערכה נגד מדינת ישראל, אינם נחשבים בעיני הממשל האמריקאי ולא מהווים פקטור משמעותי בסדר המכונן החדש שהם רואים למזרח התיכון.
חשוב לציין עם זאת, כי המזרח התיכון של היום שונה מהותית מזה של ראשית המאה העשרים. המדינות המעורבות הן מדינות ריבוניות עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים מגוונים, ולא טריטוריות תחת שלטון קולוניאלי. היתרון המשמעותי טמון דווקא במערכת היחסים הכלכלית המורכבת שנוצרה באזור, בצד התלכדות הציר הסוני מחשש ממשי ומיידי מההשפעות הדורסניות של איראן השיעית וגרורותיה. שיתופי הפעולה הכלכליים, במיוחד בתחומי האנרגיה, התעבורה, הטכנולוגיה והסחר, יוצרים תמריץ חזק להצלחת המהלכים המדיניים המוצעים.
ההצלחה של הסכמי אברהם מלמדת כי כאשר האינטרסים הכלכליים והביטחוניים מתלכדים, ניתן להתגבר על משקעי העבר ולייצר שיתופי פעולה חסרי תקדים. הצהרותיו של הנשיא טראמפ, בשילוב עם המציאות הגיאופוליטית החדשה שנוצרה לאחר אירועי 7 באוקטובר, מספקות הזדמנות נדירה לעיצוב מחדש של המפה האזורית.
לשמחתנו ראש הממשלה נתניהו, ניחן בתכונות בנגוריוניות והוא בעל יכולת זיהוי היסטורית מעולה וכמו בהסכמי אברהם, כן עתה, ייטיב לנהל את האירוע המכונן הזה ולנצלו לטובת עם ישראל.
האתגר הניצב כיום בפני ההנהגה הישראלית, איננו רק בזיהוי ההזדמנות ההיסטורית, אלא גם בהטמעת היכולת לנווט בין האילוצים המורכבים של המאה ה-21: הצורך לשמר את התמיכה הבינלאומית, לבנות קואליציה אזורית יציבה שתתמודד בצורה מיטבית ומושכלת אל מול האיום האיראני, ולהבטיח שהפתרונות המוצעים יעמדו במבחן הזמן והביקורת הציבורית העולמית. כמו בימי הצהרת בלפור, גם היום נדרשת ראייה אסטרטגית ארוכת טווח, המשלבת בין הזדמנות היסטורית לבין יכולת ביצוע מעשית. גם לאתגר הזה – הביצוע והניהול של המהלך ההיסטורי לאחר זיהוי ההזדמנות – נכנס ראש הממשלה נתניהו, באופן מפוכח ומנוסה ובניווט נכון ומושכל בין חזון למציאות.
