במהלך השנים האחרונות התרגלנו לשמוע על "הכלה" כמדיניות מרכזית לניהול האיומים ביהודה ושומרון. אך כעת, כאשר הזירה הדרומית נרגעה מעט והלחימה בצפון כמעט ולא קיימת, הגיע הזמן להפסיק להכיל ולהתחיל לפעול. אם לא נעשה זאת, השאלה אינה "האם" הטרור ירים את ראשו באזור, אלא "מתי".
מאז החלה המלחמה, הצליח פיקוד המרכז של צה"ל להוכיח שהוא מסוגל לצאת למבצעים התקפיים משמעותיים, לנטרל מחבלים ולהחזיר שליטה לשטח. אך לצד ההצלחות, נשארת שאלה מטרידה: האם נחזור שוב למדיניות הכלה? מדיניות זו, שהייתה נחלת העבר, אפשרה לחמאס ולארגוני טרור אחרים לבנות תשתיות באין מפריע – תשתיות שעשויות להפוך את יהודה ושומרון לחזית העיקרית הבאה של מדינת ישראל.
העסקה האחרונה לשחרור החטופים רק מחזקת את החשש הזה. כפי שראינו בעסקת שליט, רוב המחבלים ששוחררו חזרו לעסוק בטרור. אין סיבה להאמין שהפעם התוצאה תהיה שונה. מי שחושב שהמחבלים הללו יחזרו לשגרה נורמטיבית טועה בגדול – הם יחזרו לשירות הארגונים ששלחו אותם מלכתחילה.
המציאות ברורה: חמאס מנצל כל הזדמנות כדי לבנות מחדש את כוחו, גם ביהודה ושומרון. הוא מגייס כוח אדם, מבריח נשק ומקבל תמיכה ישירה מאיראן. כל עוד הארגון מרגיש שאין מי שיבלום אותו, הוא ימשיך להתעצם.
1+צה"ל צריך לשנות את המשוואה ביהודה ושומרון. זה אומר הגדלה של סדר הכוחות, הגברת המעצרים הממוקדים, חסימת נתיבי הברחות הנשק והצגת נוכחות צבאית רחבה וברורה בשטח. המטרה צריכה להיות חד-משמעית: להבהיר לכל גורמי הטרור שבאזור הזה אין מקום למשחקים.
1+מעבר לכך, המערכת המדינית צריכה לפעול בשיתוף פעולה עם ארצות הברית כדי לוודא שהסיוע והתמיכה הבין-לאומית לא משמשים ככלי לחיזוק הטרור. אם לא נפעל באופן ברור ונחוש, חמאס, איראן וגורמי הטרור השונים בשטח ימשיכו לנצל את המצב לטובתם.
הבחירה האם להכיל או לשנות את הגישה נמצאת בידיים שלנו. למדנו על בשרנו שמדיניות הכלה מובילה למחיר כבד – בדם ובביטחון. אם לא ניזום ונפעל עכשיו, נמצא את עצמנו במציאות קשה הרבה יותר.
זה לא "אם", זה רק "מתי". הבחירה היא שלנו.
