נתחיל מהו לא (!) המסר מתענית עשרה בטבת. המסר הנדוש והפופוליסטי של "אחדות" אינו קשור לעשרה בטבת; בטח לא במשמעותו השטחית בסגנון "בואו נתחבק עם הקפלנסטים בזמן שהם ממשיכים להסית למרי אזרחי ולהרס המדינה". צום עשרה בטבת תוקן מסיבות אחרות לחלוטין.
ישנו פיוט הנאמר בסליחות בעשרה בטבת, שבו מפורטות הצרות שאירעו לעם ישראל בחודש טבת: "אזכרה מצוק אשר קראני, בשלש מכות בחודש הזה הכני…מלך יוון אנסני לכתוב דת יונית… טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר… בסדר פורענות בתוך לבבי יבעיר, בבא אלי הפליט לאמר הוכתה העיר" (רבי יוסף טוב עלם, אזכרה מצוק אשר קראני).
נתחיל דווקא מן האחרון: "הוכתה העיר". הסיבה הידועה ביותר לצום עשרה בטבת (שבעבורו נקבע הצום דווקא ביום זה ולא ביום אחר של חודש טבת) הוא תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון. בשנה התשיעית למלכות צדקיהו "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (מלכים ב' כ"ה, א'). המצור נמשך עד להבקעת החומה בשבעה-עשר בתמוז וחורבן בית המקדש בתשעה באב.
ההקבלה לדורנו היא השאננות שמאפשרת לאויב ל"צור על החומות"; קונספציה פחדנית ואגואיסטית שמשכנעת את עצמה שהאויב רוצה שלום בזמן שלו יש כוונות אחרות לחלוטין. יתרה מזאת, המצור הפיזי על חומות ירושלים מבטא גם מצור רוחני. התרבות הבבלית, שהיא ביטוי לעולם אלילי אדיר ששלט בעולם באותו תקופה, מצליחה לצור על חומות ירושלים ולחלחל לתוכן. כלומר עשרה בטבת הוא יום שבו אנו מציינים ערעור בחומת התרבות היהודית שנסדקה מאז ועד היום.
הפורענות השנייה שאירעה בחודש טבת, וליתר דיוק בח' בטבת, היא: "מלך יוון אנסני לכתוב דת יוונית". על פי המסורת היהודית, אחד ממלכי יוון, תלמי השני, הכריח שבעים מזקני ישראל לתרגם את התורה ליוונית, תרגום שייקרא לימים "תרגום השבעים". חכמי ישראל ראו באירוע הזה אירוע טראומטי: "היה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" (מסכת סופרים א', ז') ובעקבותיו "חושך בא לעולם שלושת ימים" (מגילת תענית). גם כאן, עיקר הבעיה בתרגום התורה ליוונית איננה רק מן הצד הטכני, אלא חכמים ראו כאן תפיסות עולם ודפוסי חשיבה יווניים שהחלו לחלחל מאז לתוך העולם היהודי.
הפורענות השלישית היא כאמור "טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר". עזרא הסופר נפטר בט' בטבת. עזרא הסופר היה ממנהיגי היישוב היהודי בימי הבית השני, והוא נחשב למניח היסוד לתורה שבעל-פה. לאחר שעם ישראל שב מגלות בבל ומקים את בית המקדש השני, עזרא הסופר מתקן "עשר תקנות" (בבא קמא פ"ב, א'). במילים אחרות, עזרא הוא החלוץ של תקנות חכמים שהתווספו על מצוות התורה שניתנה למשה בסיני (ולכן נקראת "תורה שבעל-פה", בניגוד לתורה שניתנה למשה בסיני ה"כתובה" מאת הבורא). העולם משתנה ועידן חדש מגיע, עידן הזוקק התחדשות של תורת ישראל, ועזרא הוא העומד בראש החץ. חשיבותו של עזרא הסופר כה גדולה עד שחכמים אומרים: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה" (סוכה, כ' א'). מותו של עזרא הסופר הוא ביטוי לערעור של מעמדה של התורה שבעל-פה, ונקבע כיום אבל לאומי לדורות.
המכנה המשותף כאמור של האירועים הטרגיים שאירעו בחודש טבת, הוא קריאת תיגר על התרבות והחוסן הלאומי של עם ישראל. המסר לדורנו הוא ביצור החומות כנגד האויבים מבחוץ ומבפנים.
