אתמול ראיתי כמו כולם את הסרטון של לירי התצפיתנית שנחטפה בשבעה באוקטובר ועדיין נמצאת בשבי חמאס. מדמם הלב והבטן מתהפכת. רואים את האימה בעיניים ואת הקנה המכוון לרכה. חמאס מביים את הסרטונים מכתיב את התכנים ומקנח תמיד ב"צאו לרחובות".
כבר ברור לכולנו שזה חלומו הוורוד לראות אותנו מסוכסכים ומפולגים מפעילים את כל הלחץ פנימה על עצמנו במקום החוצה על חמאס והעולם הצבוע. אני מנסה לדמיין איזו עוצמה הייתה כאן אם היינו יוצאים כולם להפגין על שליטה צהלית בסיוע ההומניטרי למשל. אם היינו יוצאים כולנו במסר לביידן לייבש את קטאר המארחת המושחתת. אם כולנו היינו היינו יוצאים לרחובות וצועקים אנחנו עם ממשלת ישראל וחיילי צה"ל עד לחזרת כל החטופים והחטופות הביתה.

הצוואה של סינוואר ימח שמו וזכרו הייתה לסכסך ולפלג בינינו. במסמך המפורסם, שאמר את מה שכולנו ידענו, סינוואר מנחה את התנועה: "להמשיך להפעיל לחץ פסיכולוגי על משפחות שהחטופים כדי שהלחץ הציבורי על ממשלת האויב – יגבר". אנחנו – האויב כן?
עכשיו כשאנחנו בעיצומו של מו"מ מעמדת כח יחסית, ואני אומרת יחסית רק כי מבפנים מחלישים אותנו. אחרי נפילת שלטון אסד, מיטוט חיזבאללה, חיסול נסראללה וחמאס מבודד, אנחנו ימים ספורים לפני כניסת טראמפ לבית הלבן – ויש מי שחושב שלהפגין עכשיו מיטיב עם החטופים שלנו בלי לשים לב שהוא נופל כפרי בשל לקריאת חמאס צאו לרחובות.

אני כבר לא מדברת על הסכנה הנוראית לכולנו מעסקה מופקרת, על הערבויות האמריקאיות שחמאס דורש ולא יתנו לנו לחזור ולטפל באיום מעזה. אני לא מדברת על מאות החיילים שנפלו כדי שנשיג את כל מה שעסקה תבטל במחי יד – בואו נדבר רק על החטופים.
ככה לא מחזירים חטופים! ככה מעלים מחירים, ככה משאירים את כל הגברים הצעירים בשבי לנצח. אתם אולי עושים לעצמכם נעים בלב כאילו אתם עושים משהו בתוך כל חוסר האונים הזה אבל בדיוק הפוך – ככה עושים נזק.

בהגיון הבסיסי שלנו צריך להיות ברור מי ששחט אותנו בשבעה באוקטובר לא רוצה עסקה ולא שש להחזיר לנו את השחפ"ץ היחיד שלו שמונע מאיתנו לרסק אותו סופית. ואם הדבר היחיד שהוא צועק זה "צאו לרחובות" – זה הדבר היחיד שאסור לנו בשום אופן לתת לו. אז כשיוצא סרטון כזה ומיד אחריו אתם יוצרים להפגנות את מי בדיוק נדמה לגם שאתם משרתים ואיזה מטרה השגתם? חומר למחשבה.
