ביום זכויות האדם אנחנו עוצרים ומתבוננים בזכויות הבסיסיות שמגיעות לכל אדם באשר הוא. בישראל, השנה, היום הזה מקבל משמעות כואבת במיוחד, כשהוא מפנה את תשומת הלב לחטופים המוחזקים בשבי של ארגון הטרור חמאס בעזה כבר מעל לשנה. הרחק ממשפחותיהם ומביתם, הם ניצבים מול פגיעה יומיומית בזכויות היסוד שלהם – זכות לחירות, לכבוד, לבריאות ולחיים עצמם.
הקריאה האוניברסלית לצדק
החזקת אנשים בשבי בתנאים שאינם אנושיים מפרה לא רק את חוקי המוסר, אלא גם את המשפט הבינלאומי. אמנת ז'נבה וההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם מדגישות כי לכל אדם מגיעה הזכות לכבוד, לטיפול רפואי ולחיים בבטחה, גם במצבי קונפליקט.
אך המציאות של החטופים בשבי חמאס ככל הנראה רחוקה מאוד מהסטנדרטים הללו. הם מוחזקים בתנאים קשים, ללא גישה למשפחותיהם, ללא סיוע רפואי וללא ודאות לגבי עתידם. ביום זכויות האדם, חובה להזכיר לעולם כי שתיקה מול עוול כזה אינה אופציה.
המאבק להחזרת החטופים חייב להיות לא רק מאבק ישראלי, אלא קריאה אוניברסלית לצדק ולשמירה על ערכי האנושות. מדינות רבות, ארגוני זכויות אדם והאומות המאוחדות מדברים על החשיבות של זכויות האדם, אך בשטח, מעטים פועלים בצורה ישירה לשחרורם של חטופים שנמצאים בידיים של ארגוני טרור.
ביום הזה, הציבור הישראלי והעולם צריכים לשלב כוחות כדי להפעיל לחץ על הקהילה הבינלאומית. מדובר לא רק בזכויותיהם של החטופים, אלא באחריותנו המוסרית כחברה.
ביום זכויות האדם השנה, ולא רק ביום הזה, חשוב שכל אחד מאיתנו יתמוך במשפחות החטופים וינסה להשפיע. הימים הללו מזכירים לנו שכל אדם הוא עולם ומלואו, ושאין לנו הזכות לשתוק כשאחרים סובלים.
המאבק על זכויות האדם הוא יומיומי, במיוחד עבור אלה שאינם יכולים להשמיע את קולם. החטופים בשבי חמאס, שנחטפו באכזריות ב-7.10.2023 ממיטותיהם, מבתיהם, בזמן שבילו בחוץ, מייצגים פצע כואב בלב החברה הישראלית, אך גם קריאה לפעולה עולמית למען זכויות אדם בסיסיות.
השנה, ביום הזה, נמשיך להזכיר לעולם שמגיע לחטופים לשוב לחירותם, מגיע להם את הזכויות הבסיסיות. מגיע להם לחזור לחיק משפחתם, לראות אור יום, לאכול, לישון. מגיע להם לחיות.
