במלחמה שנכפתה על מדינת ואזרחי ישראל, ישנן לא מעט תהיות הנותרות ללא מענה הולם, עליהן ראוי לתת את הדעת. אחת מהן נוגעת לשאלה הטעונה, המורכבת והרגישה מאין כמותה: האם מדינת ישראל "עשתה הכל" למען שחרור החטופים?
בצמד המילים "עשתה הכל", או במילה "הכל", טמון "הסוד הגדול" או המפתח לתשובה, שרובה נותר חסוי ועל כן אינו מוכר לרוב הציבור. השאלות הגדולות וההצעות הרבות לנקיטת פעולות משמעותיות נותרות לעת עתה ללא מענה והסבר "סביר".
לפיכך כל שנותר הוא להיוותר עם פרשנויות, הנחות ורמיזות על אודות הלחץ החיצוני האמריקני והבינלאומי, כמו גם המצב הפנימי והאובייקטיבי בו נתונה המדינה וצה"ל בתוכה. לחץ המשפיע, מאלץ ומצמצם הלכה למעשה את יכולות התגובה לכדי "מדינת ישראל עשתה כל מה שאפשרו והתאפשר לה" או "מדינת ישראל עשתה (כמעט) הכל".
בציבור יש מי שבוחרים לתקוף השכם וערב את החלטות הממשלה, על שלא נאותה להציע יותר למחבלים, או שלא ויתרה על יותר מעקרונותיה במשא ומתן למען השבת החטופים. מנגד, יש מי שמלינים על היד הרכה, המתחשבת והעדינה שאינה מנצלת את מלוא עוצמתה וקטלניותה כדי להפעיל לחץ בלתי נסבל על החוטפים, עד שייכנעו וישיבו את החטופים מרצונם החופשי וללא תנאים.
4+בתווך שבין שני הקצוות נראה שאין תמיד דרך פעולה אחת מציאותית וישימה, אין לכל הסוגיות פתרונות מוחלטים, ואין לכל השאלות תשובות ברורות וחד משמעיות. למרות זאת, אין ספק כי ישנם מהלכים יצירתיים שראוי לבחון, לנסות ולמצות, המבוססים על יצירתיות, תעוזה ונחישות מחד, ובעיקר על הניסיון להבין ערבים ולא רק את השפה הערבית, מאידך, נדרש להבין כי המלחמה במהותה היא דתית, בעלת הקשרים הסטוריים – תרבותיים – אמונים רחבים, ולא עניין מקומי שייפתר בהסכם בערבות המעצמות לדורי דורות. במזרח התיכון שולט החזק והאכזר, עם או בלי הסכמים שהוכנסו לאזור על ידי "גורמים מערביים".
ניסיון ותהיה: האם מניעת כניסתן של 250 משאיות סיוע הומניטרי לרצועת עזה, הנשדדות ברובן על ידי מחבלי החמאס, תתרום להחזרת החטופים או לכל הפחות תבטיח את שלומם אי שם במחשכים? התשובה לכך חמקנית ועקיפה. יש שיטענו שהכנסת הסיוע מאפשרת לצה"ל וכוחות הביטחון אורך נשימה להמשך המלחמה להשבת החטופים. אילולא כן, ככל הנראה היו מופעלות סנקציות מוקדם יותר על ישראל, ואולי אף ננקטות פעולות בזירה הבינלאומית, שהיו כופות את עצירת המלחמה.
אם תהיתם מה קרה לפעילי "צו 9"– יתכן שתמצאו את המענה והרמז בהסבר זה. אך האם ניתן לספק סיוע בנקודות חלוקה הנמצאות בשליטה ליד הים או על פלטפורמה בתוכו, כשבעבור אספקה יחוייבו הנצרכים להגיע פיזית ותחת בקרה, לעבור בדיקה ותחקור, למסור אמצעי לחימה ו/או פיסות מידע ככל שיש בידו, ומי שיחפוץ בחסינות והקלה אף יזכה להפלגה על חשבון המדינה ליעד אחר, אי שם פה בסביבה?
בהקשר ההשפעה הבינלאומית על מהלכי המלחמה, מה יקרה אם נודיע למדינות הנאורות והמתחסדות שאם רוצות הן שנמשיך להזהיר תושבים ומחבלים בטרם ההפצצות המדויקות, מוטב שיפעילו לחץ על האויב, שיסירו את אמברגו הנשק וימחקו את התביעה בבית הדין הבינלאומי? שהרי, החלופה היא שנמשיך להילחם, נחסוך בתחמושת לשם התראה ומכאן ואילך הקשה לא תהיה רק בגג אחד אלא בכל גגות השכונה, שתוגדר מראש כשטח אש האסור בתנועה מעתה ואילך.
כך, נחסוך בכרוזים ונטיל במקומם "מתכות", כמו אלו ששוגרו לשטחנו במשך שנים ללא אזהרה מחמאסטן וממדינות ריבוניות כלבנון, עיראק, איראן, תימן וסוריה, שכולן כמעט "חסינות" מהאשמה בהאג ומצביעות באדיבות צביעותו של האו"ם נגד ישראל בכל הזדמנות.
האם העמדתם של מחבלי הנוח'בה לדין, גזירת דינם למוות והוצאתם להורג מידי יום, תקדם את העיסקה או תרע את מצב החטופים? אצל הרוסים השיטה עבדה מצויין בעונת החטיפות בלבנון באמצע שנות ה-80, שם הסביר הנציג הרוסי לאייתולה מוחמד פדלאללה ולחסן נסראללה ש"מעצמה גדולה לא יכולה לחכות לנצח".
4+הנציג איים לא רק על חיזבאללה ומנהיגיו, אלא גם על השיעים בטהרן בנוסף לביירות. הגדיל הק.ג.ב לעשות כששלח חבילה למנהיג בחיזבאללה המכילה דוגמיות ממקורבו שהוחזק בידיהם. רוסיה הבהירה את כוונותיה היטב, הביאה לשיחרור הדיפלומטים הרוסים שנחטפו ללא תנאי ויתרה מכך- הבטיחה שמאז ועד היום לא נחטפו אזרחים רוסים בלבנון. בישראל מוחזקים אלפי מחבלי נוחבה בני מוות.
האם באמצעותם ניתן לשכנע את חמאס ותומכיו, בשפתם, שמומלץ ואף משתלם לשחרר את החטופים לאלתר? כאן ראוי לציין שמאיר הר ציון ז"ל הוכיח, לאחר רצח אחותו שושנה ובן זוגה במדבר יהודה, שהערבים מבינים היטב את השפה.
עד שתתקבל בנדון החלטה אמיצה, ראוי לציין כי דווקא במלחמה זו מצבם של מחבלי הנוחבה שנתפסו חיים, עד כמה שישמע הדבר אבסורדי, טוב לאין ערוך משל החטופים הישראלים ואפילו ממצבם של רוב תושבי רצועת עזה. הכצעקתה? שלומם מובטח ואין הם נתונים לסכנת מוות או פציעה מידית ורעב מצמית. כפי הנראה, אף לא אחד מפראי האדם הללו נשפט בגין עבירות רכוש, לא כל שכן בגין גרימת חבלה או המתה בנסיבות מחמירות ופשעים נגד האנושות.
המחבלים הללו נמצאים במקום מוגן, זוכים למזון וטיפול ללא חשש מהפצצות, למעט אלו של אחיהם מתימן, עזה ולבנון. אף גורם בישראל אינו מעז לאיים על חייהם במקרה שמחבלי החמאס יעזו לפגוע בחטופינו, באזרחינו ובחיילינו, או לשגר טיל ורקטה לעבר יישובינו.
עד כמה שישמע הזוי הדבר- משפחות מחבלי הנוח'בה יודעות שעבור בניהם הקרב נגמר והמלחמה הסתיימה, כשהם נותרו בחיים ובמקום מבטחים. זאת, בשונה לחלוטין ממשפחות המחבלים בעצמן, שנותרו ברצועת עזה ונמצאות בסכנת חיים ובמצב הישרדותי על בסיס יום יומי.
מחבלי הנוחבה יודעים שבמדינת היהודים הרחמנים תזרח השמש כל יום מחדש מעל ראשם, שאין סיכוי כי יופרד בקרוב מצווארם. יקבלו הם את קיצבתם היומית מחיילי צה״ל השומרים עליהם בכפוף לכללים נוקשים, תוך סיכון עצמי וכפיות טובה של חלק מהחברה הישראלית כלפי משרתיה החשופים להטרדות, עלילות והדלפות חסרות אחריות של עיתונאים המסכנים את עתידם.
תהיה נוספת בהקשר זה מעלה את השאלה באיזו עוד מדינה, המצויה בעיצומה של מלחמת חורמה, נמנעים מלשפוט מחבלים על פשעים חמורים נגד האנושות, אך מוצאים זמן, חוצפה ומשאבים לעצור ולשפוט חיילים ואנשי ביטחון בגין עלילות או עברות לכאורה? יתרה מכך, נמצא לנכון לזמן ראש ממשלה על עבירות לכאורה, שבירורן נדרש אך סובל דיחוי, בוודאי נוכח מקרים משמעותיים פי כמה.
למה דומה הדבר? לגוף שהמערכת החיסונית בו תוקפת את עצמה ומחלישה את הגוף… רמז עבה לאי אלו פוליטיקאים, גנראלים ועיתונאים חסרי גבולות, אך בעיקר נעדרי אחריות ודוגמא אישית, שהזדכו על "הנעליים הגבוהות" ששירתו אותם בשדות המערכה ועד לקרייה.
האם מדינת ישראל תהיה בדרך הנכונה לשיחרור החטופים כשמערכת המשפט תדרוש מהממשלה ומהצבא לזרז את העמדתם לדין של מחבלי הנוחבה האכזריים, שכבר הודו מול מצלמה במעשי הזוועה?
תהייה נוספת נסובה סביב תפקידה ותרומתה של ירדן, עמה נחתם הסכם שלום לפני 30 שנה. זו הציבה עצמה בחזית הסיוע לתושבי עזה ובחזית ההסתה נגד מדינת ישראל, שהניבה פיגועים בערבה ובבקעה וגם שותפות בתביעה בהאג, לדוגמא.
ירדן מנחיתה ומצניחה סיוע לעזה במטוסים ומסוקים, מעבירה משאיות אספקה דרך היבשה, מקיימת מספר בתי חולים שדה ברצועת עזה ובשכם ועדיין משמיצה את ישראל ומוציאה דיבתה רעה מעל לכל במה, בעזות מצח ובצביעות שאין כדוגמתה.
4+האם מדינת ישראל "עשתה הכל" בשדה הדיפלומטי והפעילה לחץ מירבי על ממלכת ירדן לסייע בחילוץ החטופים, בעבור המשך פעילותה לשיפור תדמיתה בעיני אוכלוסייתה בעיקר, שרובה מזוהה כ"פלסטינית" שיתכן שלה קשר עם קרובי משפחה ברצועת עזה? בהקשר זה, הצנחת או "הפצצת" אספקה מעל אזורים מיושבים ברצועת עזה ומחיצת אזרחים תמימים לכאורה, אינה נחשבת כסיוע לישראל לצורך העניין.
רצוי יהיה שברצועת עזה יגיעו החטופים בלווית חוטפיהם לעמדות כוחותינו, לאחר שהבינו כי כך יזכו לסיוע ומקלט שיבטיח את חייהם, או שבעבור זכותן של מדינות ערב לספק סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה, ידרשו הן להעביר מידע שיביא לשחרור חטופים, ותופסק ההסתה כנגד ישראל ברחובות, בתקשורת, בפרלמנט, בבמות בינלאומיות ועוד. לתשומת לב המלך עבדאללה השני.
לסיכום, רוב העם בישראל אינו מודע למאמצים העילאיים שמפעילים גורמי הביטחון, המדינאים והדיפלומטים השונים, מאחורי הקלעים והרחק מאור הזרקורים, וטוב שכך. הרוב גם אינו מודע לכלל האילוצים והלחצים הרבים עמם מתמודדים ראש הממשלה והקבינט שבראשו הוא עומד. אך אין בכך כדי להפריע לכל אזרח ופרשן להחזיק בדעה נחרצת בעניין, אף על פי שאינו בקיא בפרטים, במחירים ובחלופות הניצבות בפני מקבלי ההחלטות האמונים על האינטרס הלאומי והציבורי הכללי.
להחמרת המצב בארץ ובעולם תורמים גורמים שונים בהם אלופים במילואים ואזרחים "נאורים" שהשנאה הוציאה אותם מדעתם, לכאורה. סרים הם מטוב ועוסקים ברע, תוך פירוד ושיסוע העם, במקום לתרום ללכידותו ואיחודו מול האויב שצופה וממאן להאמין כמה מהר חוזרים הישראלים ל-6 באוקטובר.
אותם גורמים מספקים "תחמושת" לאומות העולם הצדקניות, שלא מבינות כי בתולדות המזרח התיכון מעולם לא ניצפתה מלחמה בה המותקף, שספג מכה קשה ואכזרית מעין זו, משיב מלחמה שערה וצודקת בכפפות איגרוף התואמות לאולימפיאדה, ולא בהכרח בחרב חדה, כפי שבמזרח התיכון לימדו צבאותיו של מוחמד, שליחו של אללה.
הרי שאותם שכנים ביקורתיים הוכיחו עד כמה יכולים הם להיות קטלניים, אכזריים וידועים לשימצה גם בקרב בני עמם, הסובלים מנחת זרועם בעת סכנה ומצוקה. לא כל שכן, אומות העולם הצדקניות, הטובלות בדם יהודים עד צווארן זה מאות שנים, שחלקן כבשו שטחים, לקחו עבדים, חיסלו מקומיים ושדדו מחצבים כולל במאה ה-20.
ייתכן ש״מדינת ישראל תעשה הכל לשחרור החטופים״ כשמחבלי הנוח'בה יישפטו, ולא לוחמים וקצינים אותם ממהרים להעמיד לדין, וכשייגזר דינם של המחבלים בחומרה, עד כדי מיתה, בגין פשעיהם כנגד העם והמדינה.
4+ייתכן ש״מדינת ישראל תעשה הכל לשחרור החטופים״ כשברצועת עזה ייכלו מאגרי המזון ששדד החמאס מהסיוע ההומניטרי; כשלא תהיה מנוחה למחבלים ולמשפחותיהם (בערך כל מי שנישאר ברצועה) שעדיין מחזיקים בפעוטות, צעירים נשים וגברים ישראלים, מבלי לספק גישה לארגוני סיוע בינלאומיים או אות חיים.
ייתכן ש״מדינת ישראל תעשה הכל לשחרור החטופים״ כשהערבים במזרח התיכון, המודאגים ממצבם של אחיהם ברצועת עזה, יבינו שעליהם לפעול ביתר שאת להשבת החטופים כתנאי לאפשרות לסייע לתושבי הרצועה. זאת, במקום להצניח את הסיוע על ראשיהם של למעלה מ-1.3 מיליון פליטים סורים ואחרים במחנות בירדן, או לשפר את חייהם האומללים של אזרחיהם הנאנקים תחת המצב הכלכלי המחפיר, בלי קשר בהכרח לישראל.
אין מציאות הנעדרת אילוצים כובלים, זאת כולם מבינים. אף על פי כן, הוכיחו העם היהודי ומדינת ישראל שאין דבר העומד בפני הרצון וכי כשצריך לשרוד ולהציל חיים לא בוחלים באמצעים. או-אז מחסומים פסיכולוגיים ופיזיים נשברים, גם אם נשמעים הם דמיוניים, מופרכים ומסוכנים פן יענישונו הגויים. כזה הוא המזרח התיכון – מוציא מעמנו את המיטב לטוב ולמיטיב, אך מאויבנו את ההיפך הגמור.
