סמוך למקום בו גדלתי, הייתה קונדיטוריה מצוינת משגשגת ומאוד מוכרת. במשך עשרות שנים, ריחותיה ומטעמיה הנפלאים מילאו את ליבם וכרסם של תושבי העיר הקטנה שלנו. ואז יום אחד, איפשהו בשנות ה-80 הלך הבעלים והמייסד לעולמו והותיר את הקונדיטוריה לשני בניו. כאן התחילו הצרות. הבנים לא הסתדרו האחד עם משנהו, וטרם קריסת העסק, החליטו לטובת שימור ההצלחה לחלק ביניהם את העבודה במקום, שבוע שבוע לכל אחד מהם, כאשר בשבוע בו אח אחד עובד, השני נח בביתו ולא מתערב כהוא זה בניהול העסק. ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה כמלוא הנימה. אמרו ועשו והחליטו שכל אחד מהם יהיה אחראי בלעדי לכל הנעשה בשבוע שלו ובתום החודש, יחלקו ביניהם את התמורה שווה בשווה.
הרעיון הנפלא הזה, החזיק מעמד זמן מה עד לשלב שאחד האחים, החליט לבקר בקונדיטוריה ב"שבוע של אחיו" ועיניו חשכו. בניגוד לסיכום ביניהם, האח שלשל את הפדיון שהתקבל לכיסו, ולא שמר אותו לחלוקה משותפת בסוף החודש. כאשר האח השני מחה על הדבר, ענה לו אחיו בשיא הפשטות: "מה איכפת לך, אני גונב מהחלק שלי". כמובן שהעסק לא החזיק מעמד, השותפות פורקה והמקום המיוחד והמצליח הזה, עמד שנים בשיממונו.
נזכרתי בסיפור המעצב (והעצוב) הזה, בשבוע בו רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר במדינת ישראל, החליט פשוט להוציא את דיבת חיילנו רעה בריש גלי ובאופן מחפיר, בטענה שצה"ל מבצע טיהור אתני ופשעי מלחמה ברצועת עזה. כאשר הוא הוזמן ע"י כלי התקשורת על מנת לתקן (אולי) את האמירות המזעזעות וחסרות השחר שלו, לא זו בלבד שלא עשה כן, אלא הוסיף חטא על פשע במילותיו הקשות וקבע כי "צה"ל הוא כבר לא הצבא המוסרי ביותר בעולם". מחרים מחזיקים אחריו רבים שמלהגים בכלי תקשורת וברשתות חברתיות, ואומרים שהוא דיבר נכוחה וכל הכלים כשרים כדי "להעביר את ממשלת הזדון הרעה הזו מן הארץ". וכמו האח הטיפש מהקונדיטוריה ש"גנב מהחלק שלו עצמו" והוביל את העסק המשותף שלהם לאבדון, ההתנהלות של משה יעלון, מחרידה ומסוכנת. היא למעשה מסמלת את פירורה של החזית החשובה והחיונית שלנו – החזית הפנימית, שבלעדיה אין ולא יכולה להיות תקומה וכושר עמידה כנגד 7 החזיתות האחרות.
2+האמת, שחז"ל כבר קבעו ש"סדנא דארעא חד הוא" (האדמה בכל מקום אחת היא. כלומר, מנהגי בני האדם דומים בכל המקומות) או בלשונו של ספר קהלת "אין חדש תחת השמש". כך שההתנהלות חסרת האחריות כפי שבאה לידי ביטוי במעשיו של יעלון וכן של אחרים שעודדו סרבנות, או כאלה שלא הנד עפעף פנו כנגד ראשי המדינה לבית הדין בהאג – מקורות קדומים לה. ישנו סיפור ידוע (שמקורו במדרש) הממחיש היטב את העניין: שָׁנָה חִזְקִיָּה: "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל" )ירמיה נ, יז) מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל שֶׂה לוֹקֶה בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכֻלָּם מַרְגִּישִׁים, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶם חוֹטֵא וְכֻלָּם מַרְגִּישִׁים. "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב) שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה. נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ? אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. החזית השמינית, החוסן החברתי והיכולת לחלוק אחד על משנהו, להתקוטט, לריב ואפילו לצעוק בקול רם ולא להסכים כמעט על כלום – אסור לה שתגרום להתפוררות פנימית בתוך החברה הישראלית.
מדינת ישראל היא נס היסטורי, שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש. האומה הנפלאה הזו, מצליחה בגבורה רבה ובמחיר דמים כבד, ללחום בחזיתות קשות ועצימות כבר כמעט 14 חודשים, בחזית כבעורף. לא להישבר, בוודאי שלא להיכנע או להרים ידיים. מרשים ומרגש עד דמעות לראות את אלפי תושבי הצפון המפונים עושים את דרכם חזרה לבתיהם ומצפים לשיקומם המהיר. נפלא להתבונן בתנופת הבנייה בשדרות, אופקים ובעוטף עזה. הכלכלה הישראלית וכושר העמידה הציבורי, מגלים יכולות פנטסטיות, למרות המשאבים העצומים הנדרשים לצורך המלחמה הרב זירתית וזה דבר שאינו מובן מאליו ומוכיח את חוסנו ויציבותו של העם הזה. עולים חדשים שממשיכים להגיע לארץ ולקבוע בה את ביתם, כמו גם חיילים וחיילות יהודים מהגולה, החשים מחוייבות עצומה דווקא בימים מאתגרים אלה, לשרת בצבא ההגנה לישראל ולמסור את נפשם עליה, הם דבר בלתי מובן המלמד על פטריוטיות כלל יהודית אקטיבית מופלאה.
2+להתבונן בפצועי צה"ל מן המערכה האחרונה ולהתפעם מהעוצמה הבלתי מוסברת של אנשים צעירים, שחייהם כבר לא יהיו כמקודם, המתמודדים עם כאב וסבל פיזי ונפשי והם אופטימיים ומשדרים רוח קרב, עם ברק בעיניים וחיוך נסוך על השפתיים, גם אם רגליהם וידיהם החלופיות, עשויים ברזל. לראות את המתנדבים הרבים בעם, שנכנסים תחת האלונקה הציבורית מבלי שאיש קרא להם או דרש מהם לעשות זאת. אנשים שמזמן עברו את גיל הגיוס וששוחררו משירות ושבים לשדות הקרב. אחרים הדואגים לתספק את חיילנו במדים ובציוד ובפינוקים ומוזילים מזמנם ומכספם למטרה נעלה זו. משפחות שכולות שבמקום לשקוע באבלן (באופן הכי טבעי ומוצדק), מאמצות את יחידות בניהן שנפלו בשדות הקרב ודואגות לכל מחסורן. העם זה חווה טראומות של פירור ופילוג פנימי, כמה וכמה פעמים במהלך ההיסטוריה, ואלה עמדו לו לרועץ ומנעו ממנו את היכולת להתגבר על מכשולים חיצוניים.
תחזוקת ועוצמת החזית השמינית – הפנימית, מקרינה על יכולתו של הצבא להתמודד עם קשיים ואתגרים ועצומים ורבים ככל שיהיו, יכול נוכל להם. אין לנו צורך ועלינו לדחות בשאט נפש, כל ניסיון לקדוח חור בספינה ולהציף את עצמנו במים טובעניים. נביאי זעם ומקטרגים המחרפים את צה"ל ומזמינים עלינו עוד ועוד ביקורת ופעולות אנטישמיות מחוצה לארץ, לא רק שאינם נחוצים לנו ואינם מקדמים דבר, אלא הם מזיקים מאוד ומובילים לחורבן. ספגנו כאומה שני חורבנות קטסטרופליים ויצאנו פעמיים לגלות. מספיק לנו ודי לנו בהם, איננו זקוקים למחוררי ספינות מזוכיסטיים טיפשים ומודרניים בקרבנו. עלינו לחזק את הכוחות החיוביים והאקטיביים בעם הזה, אלה אשר פועלים הרבה ומדברים מעט, אותם המבינים שבכוח המסירות האישית והקולקטיבית נוכל לאתגרים הרבים שעדיין מוצבים לפתחנו.
מתוך תפיסה של אחריות ציבורית והדגשת הערך המשותף והמאחד שלנו ובהתאם להבנה שהיכולת להתגבר על כל קושי חיצוני או אויב אכזר, טמונה בעיקרה ברוח האדם ובמחשבה החיובית והטובה – שומה עלינו להעדיף ולטפח מיליוני אצבעות של ישראלים (ויהודים בעולם כולו), שישימו "אצבע בסכר" (כפי שעשה הילד ההולנדי שהציל לבדו את העיר משיטפון והצפה, בספרה המפורסם של מרי מייפס דודג') ויביאו אותנו לחוף מבטחים.
