המעש – ביטאון הלח"י: ערב ראש השנה תש"ז:
"לשנה טובה לא תכתבו, לשנה טובה לא תחתמו, אם לא תילחמו.
מנהיגי ישראל כופרים בכוח חסדי שמיים ומאמינים בכוח חסדי הגויים.
עניים ממעש, נרעשים ונפחדים, הם עומדים בפני עצמה כל גנרל ונציב ומפילים תחנוניהם..
הם יכתבו מאות אלפי אחים למוות ולרעב ולמגפה..
על כן נקרא אל אחים בכל אתר ואתר: לא תכתבו לחיים ולא תחתמו לחירות – אם לא תלחמו לאלתר:
היו עניי -מעש כלפי שמיים, אך אדירי מעש כלפי שלטון השטן.
היו מתני-תוקף הקדושה אולם משברי תוקף הטומאה.
לשנה טובה תלחמו".
הקונספציה
שמו של צה"ל מעיד על מטרת קיומו ועל הארגון ממנו הוא צמח. צבא ההגנה לישראל קם מתוך ארגון "ההגנה", שפעל בארץ ישראל בשנות המנדט הבריטי. מטרתו של הארגון היה לשמור על הנשק והרכוש, ולאפשר את המשך התפקוד של מפעל ההתיישבות. הגנה ולא התקפה.
ארגון ההגנה תפקד למעשה כארגון שמירה ולא כארגון צבאי סדיר. עד הרגע האחרון לפני הקמת המדינה, לא התכוננו בו כמעט להגנה נגד פוגרומים מצד הערבים או לפלישת צבאות זרים. נקיטת היוזמה לפתיחה במלחמה נגד הכובש הזר ולשחרור הארץ, הייתה נחלתם של אנשי ניל"י כנגד הטורקים במלחמת העולם הראשונה, ואצ"ל ולח"י כנגד הבריטים בשנות ה-40. אנשי השומר וההגנה לא השתתפו בו ואף פעלו נגדו.
3+ארגון ההגנה דגל בהבלגה בתקופת המרד הערבי, ובראשית מלחמת השחרור נכנסה הסיירת שלו – הפלמ"ח לדוקטרינה של הגנת שיירות. זהו הדי-אן-איי שהביא אותנו עד הלום, עד להקמת חומות ואמצעי הגנה בכל מקום בו אנו מותקפים.
"קו המגע לעולם ייפרץ". מי שעסוק באחזקת קו הגנה, בסופו של דבר ימצא את עצמו בהפתעה ובקריסה מול התקפה. כך היה בקו מז'ינו במלחמת העולם השנייה, כך בקו בר לב במלחמת יום כיפור, וכך גם ב- 7.10 בעוטף עזה מול חמאס.
בין הגנה לשחרור
ישראל אלדד טען שמלחמות ישראל נכשלות או לא ממצות את הפוטנציאל שלהן בדיוק בגלל אותה תפיסה של הגנה. תפיסה הנובעת מהעמדת החברה הכלכלית האזרחית במרכז ודחיקת תרבות המלחמה לשוליים, עד המלחמה הבאה בה נהיה שוב כאמור מופתעים. כסף לא קונה חיים, ומחרשה לא מביסה את האויב. רק מי שינצח בשדה הקרב יזכה לחרוש אותו, ורק מי שיביא הישגים צבאיים כבירים, יוכל לתרגם אותם לעוצמה מדינית.
האמונה בכוחו של הכסף למנוע מלחמות, היא היא שורש הקונספציה. ממנה נובעת הגישה שצריך לקצץ בחיל היבשה עבור פיתוח כלכלי של החברה האזרחית, ממנה נובעת התפיסה שעוני ומחסור הם המניעים של המפגע הבודד. קשה לנו לקבל את העובדה שאנשים מוכנים להקריב את כל הכסף שלהם ואף את חייהם עבור משהו שהם מאמינים בו, וזאת בגלל שאנחנו בוחרים שלא להקריב, אלא לעצום עיניים ובסוף להפוך לקורבן.
על פי תפיסה זו, אם נרצה לצאת מהקונספציה, נצטרך לשנות את מהותו ואת שמו של צבא ישראל מצבא "הגנה לישראל" לשם שמשקף יותר את הרצון להילחם ולנצח. אופציה אחת היא לקרוא לו "צבא התקפה לישראל", אך אופציה זו עדיין קצת בעייתית מכיוון שמתקפת מנע היא עדיין סוג של תגובה לאיום, והוא עדיין מבטא עמדה של הגנה, אם כי יותר אקטיבית, בעוד חיי השלום האזרחיים עדיין נשארים במרכז.
3+צבא ישראל צריך להיקרא יותר בכיוון של "צבא שחרור ישראל", או "צבא חירות ישראל". צבא שמטרתו לשחרר את כל חבלי המולדת משלטון זרים. צבא שילחם בכל גורם זר ששולט על הארץ הזאת, אפילו אם עוד לא התקיף אותנו או עשה בנו פוגרום. רק כך יתבצע המהפך ממצב שבו האויבים שלנו חושבים איפה ומתי להקיף אותנו, למצב שבו הם מפחדים לתת לנו עילה לכבוש עוד חלקת אדמה. רק כך אנחנו נהיה עסוקים בלערער ולהפחיד את המדינות השכנות לנו, ולא תהיה להם פניות להרע לנו.
המצב בצפון
ניקח לדוגמה את המלחמה מול לבנון. הרצון ליצור רצועת ביטחון עד הליטאני, נובע מהרצון לגבות מחיר ולייצר הרתעה בשפה שערבים מבינים. זו באמת גישה טובה הגורסת התקפה במקום הגנה.
אך מה יקרה אחרי שנגיע לליטאני? האם יגמרו אז המלחמות? או שאולי צריך לשנות את כל המערך הפסיכולוגי שלנו, ולשחרר את אדמת לבנון משלטון חיזבאללה, ולהפוך אותה למדינת חסות שלנו? מדוע אנחנו מעצבים מדיניות בהשפעת מכות שאנחנו חוטפים, ולא בהכרה מלאה ובדרך של הגשמת השאיפות הלאומיות שלנו?
אנחנו לא צריכים טבח בצפון כדי להיזכר שיש לנו שם עוד חבלי מולדת המחכים לנו אנחנו יכולים להיות בני חורין, ולקבוע את גורלנו כפי שמתאים לנו, ולבחור לעצמנו אילו שכנים מתאימים לנו בצפון הארץ ואילו לא.
3+הרבה כבר נאמר על האילוצים או החולשות המובילות את המהלך הנוכחי בצפון. אך לנו דרוש קנה מידה שיבדיל בין הסכם טוב והסכם רע: אם מטרת ההסכם הוא להשיג שקט כדי לאפשר חזרה לצמיחה כלכלית, הרי שזו חזרה לקונספציה. כדברי אצ"ג: "במעדר חורשים את האדמה, אך במעדר גם חופרים קברים – אצ"ג". אך אם מטרת ההסכם היא לצבור כוחות לקראת ההתקפה הבאה, כשהערך העליון הוא שחרור הגליל והצפון משלטון זרים, ולא רק שחרור מאיום והחזרת תושבי הצפון לבתיהם, רק אז הסכם כזה יהיה לנו לברכה.
