ניב, קצין מנוסה ביחידה מבצעית הקשורה למשטרת ישראל, עבר לקיבוץ ארז שבמועצה האזורית שער הנגב, שם התגורר אחיו עומר עם משפחתו במשך 14 שנים. ניב היה אמור להתחיל לבנות בית חדש בקיבוץ בדיוק ב-8 באוקטובר.
בשיחה עם ערוץ 14 הוא מספר כי בעקבות הירי התכוף מרצועת עזה, הוא ומשפחתו עברו לנתניה לפחות בשש הזדמנויות שונות כדי להימלט מהסכנה. הם אהבו את החיים השקטים והפסטורליים בקיבוץ. דומה כי כשניב מספר את סיפורו, היופי של הקיבוץ עומד בניגוד חד לזוועות שהוא חווה ב-7 באוקטובר.
ניב משתף אותנו כי אמנם משפחתו ושכניו היו מודעים לאיומים הסובבים אותם, אך לא חשו בסכנה ממשית. הם קיוו שאם הפלסטינים יקבלו מענה כלכלי בדמות מעבר של תושבי עזה בגבולות ואישורי עבודה, אזי חייהם יהיו שלווים. אלא ששום דבר לא הכין את ניב לרגע שבו הוא מצא את עצמו נגרר לקרב הישרדות קשה ואכזרי – במהלכו הגן לא רק על עצמו, אלא גם על משפחתו, חבריו וקהילת הקיבוץ כולה.
היכן היה ניב בבוקר ה-7 באוקטובר?
ערב השבעה באוקטובר השתתף ניב בקידוש עם אחיו ומשפחתו. בסיום הערב הם דיברו על טיול הדיג הקבוע שלהם, ועומר הזכיר שיגיע בשעה 5:00 בבוקר. אלא שמשום מה ניב לא קם בזמן ביום ה-7 לאוקטובר.
הדבר לא היה אופייני לו – הוא תמיד היה הראשון לקום, וכשהתעורר ב-5:30 בבוקר ראה מספר הודעות טקסט מאחיו שעדכן כי החליט לצאת לדייג באשקלון במקום בזיקים, כדי להימנע משהות בחוף דרומי ופחות בטוח. היה זה מקרה אחד מתוך שרשרת של מקרים שהצילו את חייו של ניב.
2+ואז זה קרה: ב-6:29 בבוקר נשמע פיצוץ עז – החזק ביותר שנשמע אי פעם בקיבוץ. ניב נזכר: "הייתי ב"עמוד ענן", הייתי ב"צוק איתן", גם בתוך עזה – זה לא דומה. כל הבית רעד. אני לא מצליח לדבר. מנסה לדבר עם שחר אשתי ואני פשוט לא שומע אותה".
הם התחילו לארוז את חפציהם, ערוכים ליציאה מהאזור. אבל ניב הבין מהר מאוד שמדובר במצב לא רגיל. הוא ידע שעליו לצאת מהבית כדי להגן על הקיבוץ. ניב ביקש משחר שתארגן לו בתיק ביגוד טקטי, תחמושת ע"מ לאבטח את הבית, ארבע מחסניות, פנס, סכין, עוגיות וטונה.
“עוגיות וטונה?” אני שואלת.
"כי היה לי בראש שאם אני נופל בשבי אז לפחות יהיה לי כמה דברים לזרוק החוצה לרמוז על מיקומי".
באותו זמן ניב עוד סמך על כך ש"תיכף הצבא יגיע", אבל בינתיים הוא לא עמד בחיבוק ידיים. "כאבא לילדה וכאיש ביטחון, אני לא יכול להרשות לעצמי שמישהו בקיבוץ הזה ייפגע", הוא אמר, והחליט לצאת מהבית. הוא נישק את אשתו ובתו, נעל את דלתות החדר המוגן ויצא מהבית.
בשלב זה ניב ידע שהמחבלים פרצו לקיבוץ וכי מדובר באירוע בקנה מידה שונה לגמרי ממה שהורגלו תושבי הקיבוץ: הקיבוץ היה שקט בצורה מוזרה – כולם היו בבתיהם, למעט כיתת הכוננות שיצאו להילחם. אפילו המזגנים כבו כדי ליצור אשליה שאין אף אחד בבית. השקט אפשר לניב לשמוע את היריות כשמחבלים התקרבו והיה רק 7:15 בבוקר.
מה שהתרחש לאחר מכן היה סדרת קרבות עם המחבלים – אירועים שיכלו בקלות לשמש כתסריט הוליוודי. אם כי, לדאבון הלב, זה לא היה סרט, אלא מאבק ההישרדות של ניב. ניב נזכר כיצד שני חברי כיתת הכוננות – אורי ויוסי – טעו בזיהוי חמישה רכבים מתקרבים כאילו היו רכבי צה"ל. הם לא ירו עד שהמחבלים פתחו באש ובהמשך גם הבינו שהמחבלים לבשו את מדי החיילים שהרגו במעבר ארז, רק 800 מטר משם.
בשלב זה התרכזה כיתת הכוננות בביתו של דודי, שהיה הקרוב ביותר לשער הקיבוץ. ניב גילה שאמיר נעים, חבר קיבוץ בן 28 שאשתו בהריון, נורה למוות על ידי המחבלים. כמו ניב, אמיר יצא גם הוא כדי להגן על הקיבוץ ולמרבה הכאב שילם בחייו.
ברגע הזה, ניב נאלץ להתמודד עם החלטות קשות תחת חילופי אש. "מי חשוב יותר?" שאל את עצמו. "הבת שלי או ילדי הקיבוץ?". ניב מסתכל ימינה ורואה את הבית של אחיו עומר במרחק שלושה-ארבעה בתים, ואז הוא מבין שהוא נלחם גם עבור משפחתו של אחיו, שנמצא באשקלון, וגם על הקיבוץ.
ניב מבטיח לאחיו בשיחתם הטלפונית האחרונה באותו יום: "אני לא עוזב כאן בחיים בלי המשפחה שלך. אין סיכוי. אני נשבע לך, אעשה כל מה שאני יכול, כל עוד אני חי" .בינתיים הקרב נמשך, אך האדרנלין המשיך להניע אותם כשהשעה 9:00 והצבא עדיין לא הגיע.
ניב יצא לנסות להציל את אורי ויוסי, שעדיין לא הצליחו להגיע לביתו של דודי. כששלושתם חזרו הרגיש הקלה זמנית: "לא באתי לפה להיות גיבור ולהיאבק ב-30-50 מחבלים לבד. אני מבחינתי את המשימה שלי השלמתי".
הקרב לא נגמר – רקטת RPG פגעה בבית של דודי – אותו הבית שבו נרצח אמיר. קיר שלם התמוטט על ניב והפיל אותו לקרקע.
אני עוצרת אותו ושואלת: "האם חשבת שאתה מת?"
"כן," עונה ניב בביטחון: "אני חושב שזה היום שמתתי בו הכי הרבה פעמים ונשארתי בחיים". ניב פחד שהמזל שלו כבר לא ישחק לו שוב. הוא לקח את מעט התחמושת שעוד נותרה לו, ויצא לפעולת הגנה בשארית כוחותיו. המשימה עכשיו הייתה לצאת מביתו של דודי ולהגיע לחמ"ל של הקיבוץ. ניב לא מוותר, משחרר שאגה חזקה, מגייס את כוחותיו האחרונים ומצליח לחסל את המחבל האחרון שעמד בדרכו לחמ"ל.
ניב מסכם את היום הזה: "לא מעט נלחמו במחבלים איתנו, עזרו לנו גם ארבעה חברי קיבוץ "אור הנר". השכן שהשתלטו על המצב ובאו לעזור לאחרים. זו נקודת האור מבחינתי- עזבו את הקיבוץ שלהם, את בתיהם ובאו לעזור ולהציל אחרים. זה באמת עם של גיבורים".
ניב הנחה את שחר לא להכניס אף אחד לבית – אפילו לא אותו. כשהגיע, עם פגיעת כדור בכתף וכשהוא הלום מפיצוץ ה-RPG, הוא היה צריך לענות על שאלות פרטיות שרק שניהם יודעים עליהן את התשוב. אך הוא התקשה לענות אפילו כשנשאל על יום הנישואין שלו. לבסוף הצליח להיכנס לבית וכשהחזיק את בתו הקטנה חשב: "יש מטרה: רק לחיות, רק לשרוד. מאוד הזכיר את השואה".
בינתיים, שחר הייתה מוכנה לעשות כל מה שנדרש כדי להגן על בתם. היא הייתה בהיכון למקרה שמחבל ייכנס – החביאה את יהלי מתחת למיטה, נתנה לה כל מה שרצתה, ובלבד שתישאר בחיים ולא תעורר חשד מיותר.
שאלתי את ניב מתי הוא הבין את גודל האירוע? הוא סיפר שבעודו נמצא בחמ"ל הקיבוץ, הוא ראה על מסך טלוויזיה גדול שאופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נהרג בקיבוץ כפר עזה. באותו רגע הוא הבין את עוצמת המתקפה על יישובי הדרום.
כאשר הצליחו לצאת מהקיבוץ, המטרה הבאה של ניב הייתה להוציא את אשתו ובתו למקום בטוח. "אני עם חלון פתוח ואני בנסיעה, אני מחזיק את האקדח על הילדה שלי ואני אומר לעצמי: אם אני מת, אני לא נותן להם לקחת אותה; ואם יורים בה אני יורה בעצמי, אני לא אתן להם לקחת אותה. אני לא אתן להם לחטוף אותנו חיים".
הרגע אולי הכי אבסורדי הגיע בעת שניב ומשפחתו עמדו כאשר נסעו צפונה לכיוון נתניה. ניב הביט הצידה וראה את רכבו של אחיו ממש לידו. "מה הסיכוי להיתקע בפקק בדיוק באותו קטע כביש?".
2+יותר משנה חלפה מאז. שאלתי את ניב איך חוויית האירועים שינתה את נקודת מבטו על החיים. הוא אמר שהוא מבין כעת כמה החיים קצרים ושצריך לקבל את מה שקרה. "האם אני רוצה לחיות את החיים שאני חי? האם אני רוצה עוד ילד? רכב חדש? מה זה כסף?". הוא נזכר ששכב מתחת להריסות בבית של דודי וחשב: "איפה הצבא?" ואז המילים שהוא לא שוכח: "אין צבא, קרקו. המשך להילחם. הצבא מת".
ניב מתאר לי את תחושותיו: "אוקיי, אתה חי. במה אתה בוחר עכשיו? להסתכל על העבר או לקחת את החיים שלך מפה ולעוף קדימה? אני בוחר לעוף קדימה".
האם ניב יחזור לקיבוץ?
ניב אומר שהוא רצה לחזור מאז ה-8 באוקטובר, אבל זה עשוי לקחת עוד קצת זמן לשחר. בסופו של דבר הם יחזרו. הוא רוצה שהמלחמה תסתיים, שהחטופים יחזרו הביתה ושהאזור יהיה רגוע ושליו.
כששאלתי אותו אם יש לו חרטות, ניב שתק לרגע. הוא מנסה לא להיתקע בעבר, אך תוהה אם יציאה מוקדמת יותר באותו יום הייתה יכולה להציל את אמיר. הוא אומר, "אולי זה היה אפקט הפרפר — שינוי קטן אחד היה יכול לשנות הכל".
דומה כי השיחה עם אביו של אמיר עזרה לו למצוא מעט שקט נפשי. ניב נזכר כיצד אביו של אמיר אמר לו כי למרות שאין שום דבר שיכול להחזיר את בנו הם עשו את המיטב, וכי הם לא אשמים במותו של בנו.
עם זאת, נראה כי יש משהו מרפא בחזרה לקיבוץ. כל דרך שהוא הולך מזכירה לו מה קרה באותו יום. אבל זה גם המקום שבו הוא מרגיש הכי שפוי, הכי שלם. "כי שם כמעט מתתי כל כך הרבה פעמים".
שאלתי אותו שוב: "אם כל מי שעזר להציל את הקיבוץ הוא גיבור, למה אתה לא יכול להגיד את אותו דבר על עצמך?" ניב עונה, "החוויה שלי היא לא לצאת גיבור. החוויה שלי היא שמפה נצא גיבורים כולנו".
לבסוף, אנחנו מדברים על החברה הישראלית כיום. ניב מאמין שעלינו להישאר מאוחדים. "אנחנו חייבים את זה לאלו שאיבדנו. קח חייל, תאמץ אותו, תלמד עליו, תעריך אותו, תהיה ראוי לו. אנחנו פשוט צריכים להיות יותר ראויים להם".
סיימנו את השיחה. ואחרי שעה וחצי הוא עדיין לא הצליח לשכנע אותי שהוא לא גיבור.
הכתבה שקראתם נכתבה על ידי סטודנט/ית שסיימ/ה את קורס הדיגיטל של ערוץ 14. תוכן הכתבה מבטא את דעתו/ה האישית ויכולת הכתיבה של הסטודנט/ית שרכש במהלך הקורס. אם גם אתם מעוניינים להצטרף לקורס הדיגיטל והרשתות החברתיות ולקבל את הבמה היקרה הזאת, לחצו על הקישור והירשמו בהקדם. לכו תדעו, אולי הקריירה שלכם בערוץ 14 תתחיל עכשיו!
