חילופי המנהיגים בארצות הברית מספקים לנו הזדמנות לברר ולשאול: מהי מנהיגות? האם תפקידו של מנהיג הוא לתת תקווה? (שמתגלה בסוף כאשליה טרגית), האם תפקידו הוא לפתור בעיות ולאפשר יציבות? או להיות מפחיד וחזק ברמה כזו שאף אחד לא ירצה להתעסק איתו? את מי המנהיג אמור להנהיג ולאן?
נדמה כי מעולם לא הוקדשו משאבים רבים כל כך בטיפוח מנהיגות צעירה, ודווקא הדור הנוכחי, בוגר התוכניות והסדנאות, מתאפיין במשבר המנהיגות הגדול ביותר. כיצד צמחו בעבר מנהיגים שלא קיבלו טיפוח והכוונה לתפקידם? ומה השתבש מאז?
טענתי היא, ששורש הטעות נעוץ בעודף עיסוק בצד הטכני והמקצועי של המנהיגות ולא ברוח ובנשמה שלה. בטיפוח אסרטיביות וכריזמה, בניהול קמפיינים ופרסום, בניהול משאבים ושיתופי פעולה, ולא בצד המהותי של המנהיגות, בבירור השאלות של מה היעד, ומהי המטרה.
על פי הגותו של ישראל אלדד, מנהיגות טובה ובריאה צומחת דווקא מהצד הרוחני שלה, מהצבת היעד אליו צריך ללכת. הדרך הנכונה להנהגת הציבור היא לתת לו יעד לשאוף אליו ולהתאמץ לקראתו. מנהיג ראוי שמציב יעדים, ישלם בדרך כלל גם מחירים גדולים עבור החזון שלו. מי שמציב יעד החורג ממה שמקובל בחברה, יואשם על ידי הממסד בהסתה, בערעור היציבות ובקלקול הנוער.
2+לדעת אלדד, אחת הדוגמאות הטובות למנהיגות היא אברהם אבינו אבי האומה. אברהם עזב את כל המסגרות בהם גדל כדי ליצור עולם חדש וכמו מנהיגים רבים אחרים הוא נרדף על ידי הממסד ונזרק לכבשן האש. כאשר הוא מגיע לארץ ישראל הוא לא ממהר להקים חברה חדשה, אלא מציב קודם כל את המסגרת הערכית והרוחנית: בברית בין הבתרים הוא מסמן את גבולות הארץ, במסעותיו בארץ ישראל הוא בונה מזבחות קורא בשם ה' ומכריז על האמונה בו, מניח את הוודאות שאחרי גלות תבוא גם גאולה, נלחם על החזרת שבויים ומציב רף גבוה של מסירות נפש בעקדת בנו יצחק, דווקא בהר המוריה הלא הוא הר הבית. רק אחרי הצבת מסגרת היעוד הרוחני, יבוא העיתוי להגשמת הרעיון על ידי יצחק אבינו: זריעת חיטה וחפירת בארות ודבקות באדמת ארץ ישראל.
גם בתנועה הציונית הדינמיקה התחילה באנשים שכתבו חזון מרחיק ראות כמו הרצל, ורק אחר כך הגיעו החלוצים שהגשימו את החזון ונאחזו חזק באדמת הארץ. שלב ההיאחזות בארץ וההתמקדות בחקלאות מגיע למיצוי כאשר האוכלוסייה גדלה ומתפתחת והופכת לעירונית ברובה. שם מתחיל השלב המדיני שבו טמונה היכולת להתנהל עם ציבור גדול הקודים אזרחיים, מדיניים ופוליטיים. זהו השלב של יעקב אבינו הבונה משפחה גדולה שהופכת בסופו של דבר לעם ישראל לדורי דורות.
הרצון שלנו היום לגדל מנהיגים הוא בעצם רצון לגדל מדינאים. אנשים שידעו לנהל את משאבי ההווה החומריים, וגם להכניס קצת רוח במפרשים. אך אל לנו לטעות ולהסתפק בכך, מפני שהדינמיקה החומרית של המעשה המדיני סופו להביא לשקיעה ולהתנוונות כדרכו של כל חומר. ללא חזון הנמצא מעבר לגבול הריאליה, וללא אידיאל לשאוף אליו, לא ימוצו כל כוחות הנפש והרצון, ולא תיווצר אחדות סביב מטרה משותפת, אלא פירוד של אינטרסים בחלוקת העוגה הציבורית.
מדהים לראות כיצד הפירוד הגדול סביב שאלת הרפורמה המשפטית הפך לאחדות סביב המאמץ המלחמתי בחמאס והניסיון להשבת החטופים. זהו ההבדל בין הצבת יעדים חומריים וכלכליים במסגרת סדר יום מדיני ופוליטי, לעומת הצבת יעד רוחני ומלחמתי של גאולת עם ישראל.
2+הצבת החזון תהיה בהכרח לא ריאלית מבחינה מדינית ופוליטית. יעד רוחני שמדליק את הלבבות הוא דווקא כזה שכרגע אינו ניתן להשגה מיידית, אך תורם רבות למערכת הפוליטית הן בשיתוף הפעולה של האזרחים, והן בכך שמייצר מצפן ערכי עבור הציבור ועבור נציגיו במערכת השלטון.
לאלדד היה ברור שלמדינת ישראל ללא חזון ברור של ארץ גדולה מנהר מצרים ועד נהר פרת, בלי בית מקדש עומד על הר הבית, ובלי היפרדות מתסביך האמנציפציה וחזרה להכרה עצמית של עם סגולה, לא תתקיים המדינה לאורך זמן. כמובן שכל היעדים הללו אינם ריאלים כרגע לביצוע, אבל הכיסופים אליהם הם הם הערובה לקיום העם לאורך שנים. מנהיגות אמיתית היא כזאת שתתן כיוון ברור, ותחתור להפוך את היעד הלא ריאלי לריאלי.
אחת הכישלונות של התנועה הציונית היא ששכל שלב מנהיגותי השכיח את קודמו. אנשי ההתיישבות זנחו את החזון הגדול של הרצל, שלא התבייש לחלום על יציאת מצריים מודרנית או על בית מקדש בירושלים. ז'בוטינסקי לא פחד לחלום על ארץ גדולה בשתי גדות הירדן עם צבא עברי גדול וסדיר, וטרומפלדור תכנן לגייס ברוסיה צבא של 100 אלף יהודים לעלות לארץ דרך הקווקז ולכבוש אותה. נזנח החלום לגאולה שלמה. הדור השני זנח את החלומות ונצמד לאדמת הארץ אך הדרך זו הצמיח מנהיגות ללא מעוף וללא שורשים רוחניים, דור שהסכים לוותר על ירושלים כדי לקבל מהגויים מדינה בגבולות אושוויץ.
הדור השלישי הפך את ישראל למדינה תעשייתית מאוכלסת ועשירה אך לא השכיל לשמר את האהבה הפשוטה לאדמת הארץ שהייתה בדור שלפניו. הדור הנוכחי עוסק רבות בקידום מדיניות לאומית ובמלחמה בפוסט ציונות ובפטרוניה במערכת משפט, אך זונח לעיתים את קומת החזון ואת הדברות באדמת הארץ. מדינאות ועסקנות ציבורית חשובים מאוד לקיומו של עם ישראל. אך ללא החזון של אברהם והדבקות בארץ של יצחק, ימצא המדינאי את בניו רבים על פוליטיקה, זורקים זה את זה לבור ובסוף יורדים מהארץ, במקום להשלים את המהפך ולייצב את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אם ישכיל המדינאי לאחוז גם בשמיים של אברהם וגם בארציות של יצחק, יוכל להגשים את חזונו של יעקב על סולם המוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה ומלאכים עולים ויורדים בו. חזון, ביצוע ומדיניות ציבורית אחוזים זה בזה.
המחנה הלאומי חייב לסגל לעצמו לצד העשייה הפוליטית החשובה גם חיבור מחודש לאדמת ארץ ישראל בדרכו של יצחק אבינו, וגם לחתירה המהפכנית לגאולה בדרכו של אברהם אבינו. מלחמת חרבות ברזל פותחת בפנינו מחדש את ההזדמנות לתנופת התיישבות מחודשת בחבל עזה ובדרום לבנון, אך לצד זה אנו צריכים לחזור ולחלום חלומות גדולים, ולעסוק ביעדים האופרטיביים של גאולת עם ישראל.
