בחודש אפריל 1945 שחררו הבריטים את מחנה ברגן בלזן מהנאצים. זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפו מקרוב לזוועות השואה. כאשר הציעו לקבוצת היהודים הניצולים לעמוד מול המיקרופון ולהגיד משהו שיתפרסם בתקשורת, בחרו הניצולים לשיר את "התקווה" ולהכריז: "עם ישראל חי".
מעניין שדווקא את השיר הזה בחרו הניצולים לשיר. את השיר שהפך להמנון התנועה הציונית עוד לפני הקמת המדינה. ומעניין שדווקא השיר הזה נבחר להיות ההמנון של הציונות ואחר של מדינת ישראל, מבלי שמישהו יחליט על כך בוועידה רשמית כלשהי.
מעניין עוד יותר, בגלל שלתנועה הציונית היו משוררים מאוד מוכשרים שהיו מקורבים להנהגה: היה את ביאליק המשורר הלאומי, היה את טשרניחובסקי, את רחל המשוררת, את נתן אלתרמן ואת חיים גורי.
אך דווקא משורר אלמוני בשם נפתלי הרץ אימבר כבש את הלבבות של כולם. האיש שאף אחד לא יודע להגיד עליו פרטים ביוגרפיים, שאף אחד לא מכיר שירים נוספים שלו, האיש שבכלל היה בן העלייה הראשונה ולא השתייך לציונות הסוציאליסטית שעיצבה תרבותית את מדינת ישראל בשנות הקמתה, הוא זה ששירו מרטיט עד היום את לבבות העם.
מהו סוד ההצלחה של השיר "תקוותינו", כפי שנקרא שיר התקווה בגרסה המקורית? מה נכתב בו שנכנס כל כך עמוק ללבבות והפך לקונצנזוס חוצה פלגים ומפלגות? היו אלו המילים שביטאו את עומק הגעגועים של העם היהודי לגאולה. לא עוד חברה חדשה ושוויונית, חלוציות חקלאית או מלחמת מעמדות. היו אלו המילים כמו "התקווה", "עין לציון צופיה", "ארץ ציון וירושלים", ו"עיר בה דוד חנה".
לא כולם מכירים זאת, אבל לשיר המקורי היו עוד בתים, בהם מוזכרים נופים שונים מאותה "ארץ אבותינו": קברי אבות, חורבת מקדשנו, מי הירדן, ים כינרת, חורבות ירושלים והרי הגלעד. דווקא המילים המיושנות והמסורתיות, ולא ממתחריהם המודרניות הם אלו שהרטיטו את הלבבות. הם אלו שהניעו את האנשים למסירות נפש בעלייה לארץ ישראל ובהקמת המדינה.
כך ניצחה גם השפה העברית במלחמת השפות כנגד כל הסיכויים, כך גם נגנזה תכנית אוגנדה הריאלית בפני "ארץ חמדת אבות". מורשת בת אלפי השנים וכיסופי הגאולה הוכיחו את עצמם שוב ושוב כחומר הדלק הטוב ביותר.
הניצחון המוחלט
מכל הסרטונים שיוצאים משטחי הכינוס בעוטף עזה ובצפון, אין אף נאום של מפקד הקורא לחייליו להילחם על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון או על הסטרטאפ ניישן. לא על הדמוקרטיה הפורמלית ולא הדמוקרטיה המהותית. לא על האיזונים והבלמים ולא שלטון העם. במקום שבו מרחפת בחלל השאלה אם נחיה, אף אחד לא עוסק בשאלת חלוקת הכסף והסמכויות בין האזרחים. הכסף לא מנצח את השכול של המוות, נצח ישראל דווקא כן.
לכן המלחמה הזאת מוציאה מהחיילים דווקא את הסממנים המבטאים את נצח ישראל: חתונות צנועות במדים, שירים על עם ישראל, תפילות לפני היציאה לקרב, תקיעות ושפר וסוכות משטח האויב שנכבש זה עתה, קפיצה במספר הלידות שהתחילו את דרכן אחרי ה-7.10, ראש הממשלה שמצטלם עם טלית ומתפלל לשלומם של חיילי צה"ל.
״וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם השם נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״.
**
רוחמה, אמא של מושיקו דוינו השם יקום דמו, שנפל במבצע ״צוק איתן״, הביאה לי את התפילין שלו.התפילין שהיו איתו כל הזמן בתוך הקרבות הם הפריט היחיד ששרד את התופת שבה נפל מושיקו.
ריח אבק השריפה עדיין… pic.twitter.com/fejcqYKsv7
— Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו (@netanyahu) May 12, 2024
בשנות המנדט הבריטי שלטה בארץ הקונספציה שאם נסתיר את מטרת הציונות להקים ליהודים מדינה בארץ ישראל, הדבר "ירדים" את ערביי ארץ ישראל או את הבריטים, ויאפשר לנו להתפתח בצורה יותר שקטה. ישראל אלדד טען שבגישה זו אתה עובד רק על עצמך. היריבים שלך מבינים טוב מאוד לאן אתה חותר, מרגישים מאוד מאוימים, ומתנגדים אליך בכל הכוח. ואילו המחנה שלך הוא היחיד שנרדם מאותה הסתרה ונמנע מלגייס כוחות כדי להצליח במשימה.
הסתרת היעדים שמתחילה בתור טקטיקה טובה, הופכת מהר מאוד לאסטרטגיה, ואימוץ שפת ה"פוליטיקלי קורקט" כדי להפחית את התנגדות היריב וחילוקי דעות, הופכת בסופו של דבר את רוח הלחימה שלך לאג'נדה משעממת וחסרת כריזמה.
הגדרת המשימה של מחתרת לח"י בגירוש השלטון הזר, ללא הסתתרות טקטית אחרי מאבק על סרטיפיקטים, היא זו שהניע את לוחמי המחתרת למלחמת החורמה לגירוש הבריטים וסיום המנדט.
הצהרתו של ראש הממשלה נתניהו כי המלחמה שלנו תימשך "עד הניצחון המוחלט", היא זו שנותנת לחיילים שלנו את הכוח להילחם, הרבה יותר מאשר מטרה אמורפית של "זכותנו הבסיסית להגנה עצמית" שהייתה מקובלת בעבר. לדעת אלדד, כמו בשירת התקווה, רק הצבת יעד ברור, כזה שמבטא את כיסופי העם לגאולה, רק הוא יביא להצלחת הדרך.
הרפורמה המשפטית כמשל
הרפורמה הביאה לשיא פרויקט שנמשך במשך כעשור בתוך מכוני המחקר של הימין השמרני. תהליך בו עברו מושאי הכיסופים של גאולת עם ישראל עיבוד טקטי ותורגמו לשפה אזרחית מקצועית. לכאורה על מנת לנצח את השמאל במגרש שלו, ובשפה בו הוא שולט, ובלי לעורר אמוציות והתנגדות. פעילי הר הבית התחילו לדרוש לפתע את חופש הפולחן, הדרישה לזכותנו על הארץ התחלפה מספר התנ"ך לפרוגרמה של מדינת לאום מערבית וליברלית. ההגדרה הכללית של מחנה הימין הפכה מציונות של התיישבות וביטחון לשמרנות אמריקאית של חירות וקפיטליזם.
אילו היו מובילי הרפורמה מציגים לציבור היהודי כיצד מערכת המשפט פוגעת בזהותה היהודית של מדינת ישראל, כיצד היא מחלישה את חיילי צה"ל ומחזקות את האויב בהוראות פתיחה באש הזויות, הייתה לנו יכולת גדולה יותר לפנות אל המרכז הישראלי ולשכנע אותו לעשות שינויים כאלו ואחרים במערכת. שינויים מהותיים ולא פורמליים.
אבל אנחנו טעינו ויצאנו לדרך עם מניפסטים מערביים המנוסחים היטב על דמוקרטיה ושלטון העם. נלחמנו את מלחמתה של אתונה של שלטון ה-'דמוס' ולא את מלחמתה של ירושלים על שלטון הצדק. המחנה המזוהה עם בג"ץ זיהה מיד את האיום על ההגמוניה ויצא לרחובות בהמוניו, ואילו המחנה הלאומי שמע מונחים ביוונית ונרדם. הטקטיקה קברה את האסטרטגיה.
לא הועילו לח"כ שמחה רוטמן כל הנאומים הרהוטים, הכיפה על ראשו הספיקה כדי להדליק את כל נורות האזהרה והחרדה במחנה השמאל, והמלחמה נגד הדת גלשה לרחובות. מצד הקואליציה לא היה חזון. לא היה חלום. לא הייתה גאולה. רק ויכוח על אבטיחים וקישואים, על 64 מנדטים זמניים ועל מינוי שופטים שמרניים.
הממשלה לא פנתה אל הלב של הציבור, לא ביקשה ממנו לשמור על היהדות של המדינה או על חיילי צה"ל. והציבור לא התעורר ולא יצא לרחובות.
ולעומת זאת מפעל ההתיישבות שדיבר בשפת התנ"ך ולא ניסה להסתתר מאחורי שיח של זכויות קניין על קרקע, הצליח בצורה מעוררת השתאות, לא בגלל שלא נתקל בהתנגדות עזה, אלא בגלל שהצליח למצוא לו שותפים נלהבים המוכנים להתגייסות טוטאלית להצלחת המפעל.
בעיית המשילות של המחנה הלאומי אינה נעוצה בחוסר היכולת שלו למשול טקטית ולהפעיל כוח, אלא בחוסר היכולת להציב חזון ברמה האסטרטגית. חזון שיביא לידי ביטוי את חלומות העם היהודי לדורותיו ואת כיסופי העם לגאולה, וירתום את הציבור הרחב למאמץ להגשים אותו.
