שירים חסידיים בקעו מן האולם בכפר חב"ד, ובמרכזו ניצב מעגל מלא שמחה לרגל חגיגת בר המצווה. מנדי הקטן ניסה לפלס את דרכו אליו כדי לשמוח עם חברו, הושיט את ידו לעבר בני כיתתו שרקדו בלהט ונתקל בסירוב קר. כאב חד פילח את גופו, ההתעלמות הכואבת החזירה את בן ה-12 לחרם הממושך והמטלטל שחווה, ושוב, בין עשרות החוגגים, הוא הרגיש בודד.
כך הפכה החגיגה העליזה לטרגדיה. ליבו הטהור של מנדי לא עמד בכאב העצום שחווה. לאחר שנדחה, הוא פנה לספסל צדדי, בכה מעמקי נשמתו במשך זמן רב וליבו השבור חדל לפעום. אביו ישראל, שאיבד את בנו היחיד, חלק בריאיון מצמרר את סיפורו של הילד, שהלב הגדול שלו ידע רק לאהוב.
הריאיון המלא
ישראל, לאבד בן זה כאב שאי אפשר לדמיין. איך אפשר בכלל להתחיל לתאר את מה שעובר עליך מאז האובדן?
"לאבד בן זה כאב שאי אפשר לתאר, כאב שבחיים לא חשבתי שאחווה. לא ידעתי שקיים כאב כזה, ובחיים לא דמיינתי איך זה ירגיש. אנשים רבים ניסו לנחם, אבל על אובדן של ילד – אין נחמה. זה לא טבעי, ולכן גם לא הגיוני. ההיגיון פשוט לא תופס את המקום של הכאב, ובסוף מה שנשאר זה רק הכאב".
ספר על מנדי. איזה ילד הוא היה?
"מנדי היה ילד מיוחד במינו, חכם באופן יוצא דופן. הוא היה עצמאי מאוד ובעל ידע עצום, תולעת ספרים אמיתית. בספרייה שלו היו 500 ספרים, והוא קרא את כולם, חלקם אפילו כמה פעמים. ולא מדובר רק על ספרי קומיקס, אלא גם על ספרים של 300 עמודים.
המוח שלו היה גדול, והלב שלו – אולי גדול אפילו יותר. הוא ידע לאהוב מכל הלב. פעם אמר לי: 'בגלל שעברתי מה שעברתי, אני יודע מה זה לאהוב באמת'. הייתה לו יכולת מחילה נדירה, הוא לא שמר טינה לאף אחד. זה היה הייחוד שלו".
מתי התחלתם להבין שהמצב החברתי של מנדי מצריך את ההתערבות שלכם?
"בסוף כיתה ג' הבנו שמנדי עובר תקופה מאוד ארוכה של חרם כיתתי. חרם של ממש, של ילדים שאמרו "אנחנו לא רוצים את מנדי בכיתה" ומדובר ברוב ילדי הכיתה. פנינו להורים, למורים, לבית הספר – לכל מי שיכול היה לעזור. חלק מהדברים עבדו וחלק לא. חלק מההורים לקחו לתשומת ליבם את הדברים, וחלק יצאו בצורה אגרסיבית יותר להגן על הילד שלהם".
באלו צעדים נקטתם כדי להגן על מנדי?
"למדנו בסופו של דבר לקחת את האחריות הזו ולתת לו את המעטפת שאנחנו יכולים להעניק לו. השקענו הרבה זמן וכסף על טיפולים רגשיים מעצימים. ממש ברצף, אחד אחרי השני ולפעמים בו זמנית כמה, כדי לעטוף אותו ולהעניק לו את היכולות להתמודד. החרם הרשמי הסתיים בתחילת השנה לאחר מכן, אבל האווירה עדיין נשארה. ילדים ידעו שאפשר להציק לו, ומדי כמה זמן הוא היה מגיע בוכה הביתה אחרי שילדים צחקו עליו".
2+מספר ימים לפני התקף הלב של מנדי, הרגשת שיש משהו שמטריד אותו והזמנת אותו למיטה שלך. תוכל לשתף ברגע הזה?
"הפעם האחרונה שבה הוא בכה הייתה לפני בר המצווה, הוא הגיע אליי, אני ואמא של מנדי גרושים, והוא ישן אצלי. ראיתי שהוא קצת לחוץ, דרוך, אז הזמנתי אותו להתכרבל איתי במיטה – נוהל קבוע שלנו.
דיברנו, והכל היה בסדר, אבל כשכבר הלכנו לישון, הוא פתאום התחיל לבכות בכי נורא, בכי מטלטל, עד שבקושי נשם. הייתי צריך להשקיע דקות ארוכות כדי להרגיע אותו עד שנרגע. הוא אמר שכל הילדים בכיתה צחקו עליו שיש לו סנטר עם שקע קטן. אני בטוח שזה לא כל הילדים, אבל הוא הרגיש כאילו כולם נגדו".
מה קרה בבר מצווה ששבר אותו?
"ממה שאני יודע, וזה בעיקר ממה שהשוטרים שהגיעו באותו לילה סיפרו לי, וגם מעדויות של אנשים שהיו במקום, מנדי נגע בציוד של הצלם, והוא צעק עליו. מנדי כנראה לא התכוון להפריע, הוא תפס את זה כאי-צדק וזה מאוד פגע בו.
אחר כך התחילו לארגן מעגלי ריקודים לילדים. מנדי ניסה להצטרף, אבל הילדים סירבו, וזה שבר אותו. הוא יצא החוצה בבכי, ניסו להרגיע אותו, אבל הוא אמר: 'די, די, תעזבו אותי, לא רוצה'. הציעו לו להיכנס שוב, אפילו הזמר על הבמה אמר שייתן לו לשיר, אבל הוא לא הצליח להירגע. יצאו אחריו גם אורחים נוספים, חברים שלו. היו לו חברים טובים, אבל זה לא שינה את העובדה שהוא חש לבד".
מה אתם יודעים על הרגעים שבהם מנדי היה לבד בחוץ?
"בשלב מסוים הוא ישב על ספסל בחוץ. לאחר מכן קם והחל לצעוד לעבר החנייה, ובנקודה שבה מצלמה אחת נגמרת והמצלמה השנייה מוסתרת על ידי רכב, הוא נפל. בתחילה חשבנו ששם הוא איבד את ההכרה, אבל מסתבר שבאותו זמן הוא עדיין דיבר. אחרי כמה דקות ניגשו אליו, ובשלב מסוים השאירו אותו להירגע. במהלך הזמן הזה, לפי תיאור הרופאים, הוא חווה הפרעת קצב לב שגרמה לדום לב, זאת על רקע הפרעת קצב מולדת".
איפה היית בזמן הזה?
"הייתי באמצע אירוע חברתי כשראיתי שיש לי המון שיחות שלא נענו. עליתי לרכב וצלצלתי לגרושתי. היא אמרה שמשהו קרה למנדי. התקשרתי לאבא שלי, שגם היה ברשימת המתקשרים, והוא ענה לי בבכי היסטרי ואמר: 'תקשיב, זה נורא, זה לא פשוט בכלל, הילד לא נושם'. באותו רגע ניסיתי להגיע לשם כמה שיותר מהר".
2+איך עברו עליך הימים עד שהתבשרת על מותו?
"בזמן הזה התפללנו לנס. האמנו שיהיה נס. הייתה תשתית לנס, כולם התפללו, עשו מעשים טובים, קראו תהילים. אבל עם הזמן התחילה ההבנה שאין דרך רפואית או טבעית. עד השנייה האחרונה האמנו בנס, אבל כשהנס לא קרה, זה רק חיזק את התחושה שהקדוש ברוך הוא בחר מתי ואיך לקחת אותו. כל פרט היה יכול להיות אחרת, זה יכול היה לקרות לו בכל מקום אחר, בזמן שהוא צוחק, רוקד או עושה ספורט".
מה אמרת לו לפני שהוא נפטר?
"ביקשתי ממנו סליחה, לא על משהו מסוים, אלא פשוט כי מבקשים סליחה. אולי היה משהו שיכולתי לעשות טוב יותר. אני לא חושב שהיה משהו ספציפי, אבל תמיד יש מקום לשיפור. ידענו שעשינו בשבילו הכל, באמת כל מה שיכולנו. אמרתי לו תודה על שבחר בי להיות אבא שלו, על שהעניק לי את הזכות להיות איתו כל הזמן הזה, להיות הורה לילד מדהים שלימד אותי יותר ממה שאני לימדתי אותו".
מה למדת ממנו?
"למדתי ממנו את הצימאון לידע, יש לי את זה אבל הוא היה צמא ברמה גבוהה יותר. הוא חיפש לדעת את כל הפרטים הקטנים ביותר. למדתי ממנו חמלה, למדתי ממנו סליחה ויכולת למחול, וזה תמיד הפתיע אותי בו. אפילו בחייו תמיד אמרתי לעצמי שהוא יותר טוב ממני בנושא הזה".
2+מה המסר שלך להורים ולילדים שמתמודדים עם בריונות?
"המסר שלי הוא בעיקר להורים. ילדים, בטבעם, ללא חינוך וללא הדרכה, נוטים לעיתים לאכזריות. "יצר לב האדם רע מנעוריו" – זו מציאות קיימת. אם לא נחנך את הילדים, מי יעשה זאת? שלום הילד וחינוכו הם באחריותם של ההורים.
הילדים שלנו לא תמיד מבינים שמשהו בהתנהגותם בעייתי. הם לא מודעים לכך – זו דינמיקה שמרחשת בכיתה. התפקיד שלנו כהורים הוא לשים לב, לדבר עם הילדים שלנו ולשאול אותם שאלות כמו: 'האם יש ילד בכיתה שאתה לא מסתדר איתו? יש ילד שמישהו מציק לו או שהוא מציק לאחרים?' זה חלק מהאחריות שלנו להבין ולהנחות אותם".
