במסגרת דיוני "יחסינו לאן" עם שכנינו הערבים, המתנהלים בפורומים ישראלים רשמיים ובין חברים, עולה לא אחת סוגיית הצורך לשרש את החינוך המסית כנגד ישראל והיהודים, לו "זוכים" צעירים ברחבי הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, ביהודה ושומרון ואף במזרח ירושלים.
מקרב ה"אינטלקטואלים" היהודים שדנים בסוגיה, יש את אלו הדוגלים בצורך של מדינת ישראל לכפות ולהכתיב שינוי בתכניות החינוך של הערבים, מגיל הגן ועד לבגרות לפחות, במוסדות החינוך השונים. מנגד ניצבים אלו המאמינים כי יוכלו להגיע לשינוי מהותי בהסכמה, מתוקף הכרתה של ההנהגה הערבית בצורך לעשות כן מיוזמתה ומרצונה החופשי, בכדי לחיות בשלום, בכבוד ואחווה עם או לצד ישראל. את שני צידי המתרס ניתן לכנות בעדינות רבה – נאיבים חסרי הבנה בשרשי הסכסוך, מקורות ההסתה ושנאת היהודים הנושנה, שמקורם בדת ואמונה הניתנים לשינוי באמצעות המרה, במקרה הטוב.
אין ספק כי החינוך לו זוכים מאות אלפי תלמידים ערבים בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, בקעת הירדן וכמובן – עזה, אינו מהסוג שמעודד אריכות ימים, אחוות עמים, סובלנות וחיים בצוותא עם היהודים. ההפך הוא הנכון. על כך יעידו ספרי הלימוד, הכרזות במוסדות החינוך וכמובן השיעורים המועברים מפי המורים, או שמא המחבלים, שאת הנחיותיהם ומשכורתם מארגוני הטרור, לא אחת, מקבלים.
2+על אף הידיעה הזו, עולות ונשנות טענות מפי רבים כי אחד המפתחות החשובים והמהותיים שיחוללו שינוי ביחס הערבים כלפי ישראל, טמון בשינוי תכני הלימוד והאופן בו נילמד החומר המציג את ישראל והיהודים באופן שלילי, סטריאוטיפי ושקרי. זאת כשמנגד מוצגים הערבים כ"עם פלסטיני" בעל מורשת מפוארת, זכויות גזולות ומוסר נעלה.
אמירות מצד ישראלים נאורים ויהירים, הקוראות למדינת ישראל לפעול בכפיה לשינוי תכני החינוך ברשות הפלסטינית באמצעות הטלת איסור על הדפסת, הפצת ולימוד מספרים בהם חומרי הסתה ושקרים כנגד ישראל והיהודים, החלטה מי "כשרים" ללמד ולחנך במוסדות החינוך הערבים בשטחי הרשות – הינם יומרה הגובלת במיסיונריות לשמה. בעיקר מצד אלו החושבים כי יצליחו "לגייר" ערב רב של ערבים בכפייה, שהרי חינוך הינו תהליך המתחיל מבית ועובר במערכות החינוך, מוסדות הדת, תנועות הנוער, התקשורת והרחוב.
מי יחנך את המחנך שחושב לחנך?
בטרם "נחנך" את הערבים ונכתיב את תכניות הלימוד במוסדותיהם, כך שימנעו מהסתה נגד ישראל ושנאת יהודים טהורה, ראוי שנשאל קודם את עצמינו – האם הצלחנו אנו, אזרחי ישראל, להסכים ביננו על תכני הלימוד והחינוך במוסדות החינוך שלנו בכל הנוגע לזכותנו על הארץ, בדגש על יהודה ושומרון, לדוגמא? לאן התמסמס "שיעור מולדת" בתכנית הלימודים בבית הספר היסודי ולאן נעלם הערך "אהבת המולדת" במערכת החינוך ואף ברוח צה"ל? למי שמחפש תשובה, הסבר או תירוץ לפיו נקרא השיעור או הערך בשם אחר בימינו- אזי אין הדבר מדוייק, אין הוא מנחם ואף אינו ראוי בהכרח. כל שנותר מכך היום למזכרת הוא השיר שכתב המשורר עלי מוהר בשנות השבעים- "שיעור מולדת".
אפילו הסכמה על ספרי ותכני לימוד בעברית בנושאים שונים, העוסקים במשטר במדינת ישראל, ביהדות, מסורת ומורשת ישראל, אינם נמצאים במרחב ההסכמה הישראלי -ציוני.
נושאים שנחשבו "טאבו" עד לפני שנים ספורות במערכת החינוך הממלכתית, עוררו ריב ומדון בעידודם של מחנכים פוסט-ציונים, כפי שארע בגימנסיה הרצליה בה התקיים לפני שנה וקצת (כחודש לפני פרוץ מלחמת "חרבות ברזל") אירוע של סרבני גיוס בעידוד ותמיכת ההנהלה החסודה. הסכמה לא הושגה במהירה, אם בכלל, בכל הנוגע להשפעת גורמים זרים בלתי רצויים על מערכת החינוך ותכניה, לאיסור הזמנת ארגונים קיצוניים, משמאל המפה בעיקר, לשיח עם בני נוער במוסדות חינוך. גם לא בכל הקשור לאיסור קיום טקסי זיכרון במוסדות ישראלים בנוכחות משפחות שכולות ישראליות ומשפחות של מחבלים "שהידים", שצפויים להיערך כבר בשנת הלימודים הנוכחית באישור שניתן באפריל השנה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים.
גם באוניברסיטאות הוותיקות בישראל, כולל אלו שקדמו להכרזה על הקמת המדינה, טרם הושגה הכרעה ציונית הולמת נוכח הופעת דגלי אויב והמשך העסקת מרצים שאינם מתומכי ישראל.
2+אז כיצד בדיוק רוצים מציעי ההצעות הנאורים והיהירים, הפלורליסטיים והפטרנליסטים, הליברלים והדמוקרטים לשיטתם, אנשי תנועת ההשכלה החדשה לכאורה, שלא הוכיחו הבנה עמוקה בשרשי הדת ובאמונה המוסלמית, בתרבות ובשפה הערבית – להשפיע, לעצב ולקבוע כיצד ראוי שייראה חינוכו של הילד הערבי בעזה, בשכם או ברמאללה? האם באותו אופן בו נקבעו הדברים במועצת העיר הרצליה לאחרונה, רחמנא ליצלן?
היש מי שחושב בישראל שניתן לקצר את תהליך החינוך ולשנותו מקצה לקצה בעבור מיליוני בני אדם בשנים ספורות ואף בשנות דור או שניים, ללא קשר לדתם, לאומיותם, תרבותם, מספרם, תפוצתם וכיו"ב, בין אם בשימוש באמצעי כפייה ובין אם לאו? ובכן – יש מי שיטענו כי ביפן הצליחה "תכנית מרשל" האמריקנית לחנך מחדש את היפנים לאחר מלחמת העולם השנייה, ולכן יש תקדים ליכולת לנסות ולעשות כן גם כאן במזרח התיכון. הטוענים כך מתעלמים מהעובדה שהשינוי בחברה היפנית והחלת תכנית מרשל התאפשרו בזכות "ילד קטן" שהוטל על הירושימה, "איש שמן" שנחת על נגאסאקי ולבסוף כניעה ללא תנאי של הקיסרות היפנית. בקיצור- מכת מחץ הובילה לניצחון מוחלט של האמריקנים, שהיו מאוחדים ונחושים בכוונתם להביס את אויביהם היפנים בכל תנאי ומחיר, לאחר שאלו פתחו במלחמה עם יציאתם למתקפת הפתע על בסיס פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, בו נהרגו 2,402 חיילים ו־57 אזרחים. רוצים לנסות?
אז מה ראוי לעשות?
מוטב שנשקיע את יהבנו בחינוך ילדינו לקדושת החיים, לאחדות ישראל ולאהבת העם והארץ מתוקף זכויותינו עתיקות היומין ואמונה בצדקת דרכנו.
בל נשחית את זמננו בחזיונות שווא לפיהם יש ביכולתו של "המערב הנאור", שטרם התנער לחלוטין מתפישותיו הקולוניאליסטיות שמצאו ביטוי בניסיון לחנך או "להשמיד את הפראים" והגזעים הנחותים, לחנך את הערבים המוסלמים המאמינים בצדקת דרכם, המקדשים את המוות, הקוראים ומחנכים להשמדת מדינת ישראל ולחיסול הכופרים. זאת ועוד כחלק מאמונתם שהעולם מחולק לשניים: "דאר אל-איסלאם" (ארץ השלום שבה שולט האסלאם) להבדיל מ"דאר אל־חרב" (ארץ המלחמה עם מוסלמים). מולם ראוי שנתנהל בשפה ברורה המוכרת להם היטב – כבוד שעליו אין מוחלים, כוח שבאמצעותו מכריעים, ואדמה שאותה לוקחים מהמפסידים ומיישבים. מרכיבים אלו שיתוחזקו היטב לאורך השנים, הם שייצרו הרתעה ברת קיימא, שאולי תוטמע ותסייע במניעת פגיעה בחייהם ובכבודם של יהודים רבים בביתם שבארץ ישראל בפרט ובעולם ככלל.
מוטב שנשקיע את מאמצינו כחברה בעת הזו לחנך לאור המכנים המשותפים לנו כעם ישראל, המאחדים אותנו ברוח מגילת העצמאות ושביכולתם לעצב את דמותה ולהבטיח את עתידה של מדינת היהודים לדורי דורות, בזכות ולא בחסד, מתוקף אהבת ישראל וכבוד למסורותינו ולמורשתנו כעם הנצח והנצחון.
