אחד מגיבורי שמחת תורה הוא סגן שילה ראוכברגר הי"ד. מ"מ גולני שלחם עד טיפת דמו האחרונה באחד מבסיסי הדרום מול עשרות מחבלים. יום לפני כן, יצר הוא קשר עם רב החטיבה וביקש ממנו שיבוא להעביר שיעור לחייליו לאחר פעילות. הרב הסביר לו שיש לו מחויבויות קודמות ולא יוכל להגיע; שילה שתק שנייה, ואז שאל אותו שאלה שבדיעבד הפכה לסוג של צוואה: "אז בשביל מה אתה פה?"
"בשביל מה אני פה?" זוהי שאלה שכל יהודי ויהודייה צריכים לשאול עצמם בכל יום ובכל שנה, אבל היא מקבלת משנה תוקף בחודש אלול, ועוד יותר בראש חודש אלול תשפ"ד. מי שמבין מה הוא עושה פה לא מתפרק ומאשים את הממשלה במקום את האויב; מי שמבין מה הוא עושה פה לא נכנע מול הרשע למרות הכאבים האיומים.
רובו המוחלט של הציבור היהודי כיום במדינה קרוץ מחומר שמבין מדוע הוא פה. המיעוט ששכח בשביל מה הוא פה צורח חזק יותר, אבל זמנו עבר; ועוד ייתן את הדין. בזמן מלחמה יובהר עוד יותר שכוחם של החצופים, צאצאי הבולשביקים, קטן מאד – "השביתה" עלאק תתמסמס בקול ענות חלשה; צה"ל ימשיך להכריע את החמאס; ועם ישראל ימשיך לכאוב את חלליו. מי שמבין בשביל מה אנחנו פה יודע שנשלם מחיר דמים ריבית דריבית אם נשמע שוב לרוקחי הסכמי אוסלו, ההתנתקות ושליט.
לא במקרה התגלגל המבחן הנוכחי לפתחנו בראשיתו של חודש אלול. אני מציע לכל אחד ואחת מאיתנו לחשוב בזמן הלוויות של החללים; בזמן העמידה בפקקי האנרכיסטים או בעת ששירותים מסוימים יושבתו (רשמו לפניכם מי שבת) – "בשביל מה אנחנו פה?" – התשובה תיתן לכם כוח מול החושך; ואז תראו שהחושך במציאות הרבה פחות מפחיד.
