מיד לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נשמעת מנגינה אחת, כמעט אחידה לרוב מהקהילה הבינלאומית: "!we need a cease fire, cease fire now" – אנחנו צריכים הפסקת האש, הפסקת אש עכשיו!
בכך ישנה אמירה לישראל – את לא יכולה לנצח, את צריכה לנצור את האש כדי להביא לשלום באזור. תומאס סוול, פרופסור בכיר באוניברסיטת סטנפורד, כתב מאמר בשם "עצרו את הפסקות האש" ובו הוא מציג את הנזק שהפסקות האש גורמות לטווח הרחוק, את האשלייה שהן מביאות לשלום, כשהצד הרע בעצם לא מוכרע ורק מחכה לתקוף בחזרה.
וכך הוא כותב: לפני שנים רבות טיילתי לראשונה ברחבי העולם ומאוד התרשמתי מן הילדים של המזרח התיכון' ערבים כישראלים, כחמודים ביותר בעולם. הידיעה שכמבוגרים הם עתידים להרוג האחד את השני כאבה לי מאוד, וזה בדיוק מה שקרה".
קל מאוד להבין שאנשים רבים בארצות רבות מייחלים לכך שישראלים ופלשתינים יפסיקו להילחם זה בזה. הקריאות להפסקת אש נשמעות בקול רם מן האומות המאוחדות ומוושינגטון כפי שהן נשמעות מפי רבים בכל העולם".

על פי הניו יורק טיימס, מזכיר המדינה התבטא כי הוא מייחל להפסקת אש על מנת "לפתוח את הדלת למשא ומתן בין ישראלים לפלשתינים לטובת פתרון ארוך טווח". גם הנשיא עודד את ראש הממשלה בנימין נתניהו להביא ל"הפסקת אש הומניטרית ללא תנאי ומייד", שוב כאמצעי להביא להסכם ארוך שנים.
לו הייתה זו ההתפרצות האלימה הראשונה בין הפלשתינים לישראלים ניתן להבין את התקוות הללו. אבל היכן היו אותו מזכיר מדינה ואותו נשיא במהלך כל שפיכות הדמים הזו? המזרח התיכון הוא השיאן העולמי בהפסקות אש. לו היו הפסקות אש דרך המלך לשלום הרי המזרח התיכון היה המקום השלו ביותר בכדור הארץ.

הפסקת אש ומשא ומתן הן מילות קסם בפי הקהילה הבינלאומית, אבל מה הן משיגות במציאות? לטווח הקצר אין ספק שהן חוסכות במספר אבידות. אבל לטווח הארוך, הן גובות קרבנות רבים לאין שיעור, דרך הורדת מחיר התוקפנות(לדוגמה: אם נורתה רקטה אחת, מותר לך רק להוריד עמדת תצפית מסכנה, כדי לא לשבור את הפסקת האש). בעבר, כאשר אומה יצאה למלחמה על אומה אחרת המחיר היה לא רק תגובה אלא חיסול. כאשר קרתגו תקפה את רומא זה היה סופה של קרתגו.
אבל כאשר חמאס או כל ארגון טרור אחר מוציא לפועל התקפה על ישראל הם יודעים מראש שהתגובה הישראלית תוגבל דרך קריאות להפסקת אש המגובות בסדרת לחצים מדיניים וכלכליים מאת ארצות הברית.

לא ברור למה מצפים מבקרי ישראל על פי ההגיון שתעשה ישראל המותקפת. יסבלו בשתיקה? כניעה? בריחה מן המזרח התיכון? או – הפתרון הכי חסר הגיון – יילחמו מלחמה "נחמדה", ללא פגיעה באזרחים. המצביא וויליאם טי שרמן(מפקד צבא ארצות הברית אי אז) אמר לפני מאה וחמישים שנה "המלחמה היא גיהינום".
אם תרצה למנוע קרבנות אזרחיים עליך לצמצם את נזקי המלחמה, דרך הימנעות מהצלת אלו שמתחילים מלחמות. ישראל הותקפה לא רק במספר עצום של טילים אלא גם סבלה פלישה מעל ומתחת לקרקע דרך מבוך של מנהרות תקיפה.
יש משהו מבעית באנשים שחיים באלפי קילומטרים הרחק מן האירועים, בשקט ובבטחה, ומשיאים עצה ממרום מושבם ומנסים לנהל עד הפרט האחרון כיצד ומה יעשו הישראלים במה שעבורם הוא חיים או מוות.

שעשועים עצמיים כאלו הם סכנה לא רק לישראל אלא לכל העולם המערבי. מכיוון שהם מסגירים תובנה לקויה של המציאות שמתבטא בכל התוצאות האסוניות של המדיניות האמריקנית במצריים, בלוב, ובעיראק, ועד לאסון הנורא של איראן גרעינית.
אלו שטוענים כי נוכל להכיל איראן גרעינית כפי שהכלנו רוסיה גרעינית מתנהגים כאילו מדובר באנשים רציונאלים בעולם אידיאלי. מה שלא תאמרו על הסובייטים, הם לא היו מתאבדים מטורפים המוכנים להרוס את עריהם שלהם תמורת הרס ערינו.
ובאשר לאותו פיתרון חמקמק לסכסוך הישראלי-ערבי, אין סימן לפיתרון שכזה מסיבות מובנות . לו היו כל הישראלים קדושים (כאלה שמכבדים אותם ואת ריבונותם) – ואין הרבה קדושים בהוויה האנושית- העובדה הפשוטה היא שהם מתקדמים הרבה ורחוק משכניהם בעוד קבוצות שלא מסוגלות לסבול אפילו מיעוטים נוצריים כנועים, לא צפויות לגלות סובלנות כלפי מדינה יהודית ריבונית שמקדימה אותם בכל תחום אי פעם בעתיד הנראה לעין.

אם הגעתם עד לפה, סביר להניח שחשבתם שהמאמר נכתב בימים אלו, ובצדק כי הוא תואם במובנים רבים מאוד למה שקורה היום. אך המאמר נכתב אי שם לפני עשור, בקיץ 2014, במהלך "מבצע צוק איתן" שנגמר איך לא, בהפסקת אש לאחר לחץ גדול אותו הובילה ארצות הברית בראשות מזכיר המדינה ג'ון קרי והנשיא ברק אובמה.
את מחיר הפסקת האש הזו שילמנו בכל מבצע שהיה מאז וביתר שאת, בצורה הכי קשה שניתן היה לשער, בבוקר השבעה באוקטובר, כאשר חמאס הפרה את "הפסקת האש" ויצאה למסע הטבח ביישובי העוטף.
