בתחילת חודש אפריל דיווחנו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו קבע תאריך לכניסת צה"ל לעיר רפיח שברצועת עזה בה נמצאים ארבעת הגדודים האחרונים של חמאס. כעת ניתן וצריך לגלות: "התאריך" הזה חלף השבוע.
נתניהו עומד בלחצים בלתי אנושיים. חסרי סיכוי כמעט. למרות התדרוכים השקריים של גורמי הביטחון, כולם כמעט – שהם: "מוכנים ומצפים להוראת הדרג המדיני" – ההיפך המוחלט הוא הנכון. בחדרים הסגורים, חבורת הגנרלים גנץ, איזנקוט, גלנט והלוי דוחפים לעסקה בכל מחיר. נתניהו ניצב שם לבדו. לבדו לגמרי, לפעמים מקבל קצת גיבוי מראש המל"ל הנגבי.
2+בתווך, יש את ארה"ב, החימושים, צווי המעצר, קמפיין ה'עסקה בכל מחיר', איראן, הצפון, העקורים, סוכנויות הדירוג, האנטישמיות בעולם ועוד ועוד. ועוד. אחרי התקיפה ה'דרדלה' באיראן, כשגורמים בכירים הסבירו לנו (ועדיין) ש"באיראן עדיין לא מבינים מה קרה", ניתנה התחושה ואולי גם ההבנה שבמערך השיקולים האסטרטגיים, במידה ונבנה ציר קואליציה בינלאומית מול איראן + לגיטימציה אמריקנית שלא הייתה קודם לכניסה לרפיח – אז היה שווה.
בפועל, יש התנגדות אמריקנית פומבית ונחרצת לכניסה לרפיח, והלגיטימציה הטבעית למתקפת נגד ישראלית חמורה וחריפה באיראן – התמסמסה. אויבי ישראל ואיראן מבינים היטב ששווה לתקוף את ישראל. שמתקפה מטורפת ו300 טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטבמ"ים עמוסי חומרי נפץ שיכלו לגרום כאן למאות הרוגים – נענים בתגובה עלומה, ב"איתות", ב"מסר" ש'הנה אנחנו יכולים להגיע עד איראן'.
2+"דרדלה" זה אנדרסטייטמנט. לחרפה, לכניעה ולרוח התבוסתנות הישראלית כפי שמשודרת מאז ה07 באוקטובר. המשך ישיר למדיניות תקיפת דיונות על "כל בלון" ול"שקט יענה בשקט". זו הזמנת כבוד וקריאה נרגשת: "בואו תתקפו אותנו".
ההמתנה הנואלת למריחת הזמן הצפויה של חמאס היא מסר של חולשה בממדים תנ"כים. איוולת שאין מביכה הימנה. כך לא נראה "ניצחון מוחלט". איש לא היה רוצה להיות בנעליו של נתניהו היום. החלטות היסטוריות לדורי דורות, חיים ומוות, דיני נפשות – בכל דקה ביום כמעט.
2+מצד שני, בכיר במוקד קבלת ההחלטות אמר לי השבוע בצדק ובצער: "אתה לא יכול להקיף את עצמך בזהבה גלאון וזנדברג ולצפות לתוצאות שונות". הגיע הזמן לשנות דיסקט.
