אליהו אליהו יחגוג את יום ירושלים הקרוב בשכונת גילה בעיר ירושלים בה הוא מתגורר. דבר זה אינו מובן מאליו עבורו שכן הוא, כמו יהודים סורים רבים לחמו על הזכות להגיע ארצה. בצניעות רבה הוא גולל בפנינו את סיפור הגבורה שלו.
השאלה הראשונה אותה רצינו לשאול היא כיצד היתה החוויה להיות יהודי בלב סוריה בזמן מלחמת ששת הימים?
"על קהילת יהודי קמישלי אסרו לצאת מהבית במשך שישה חודשים. הם חיו כמו בבית סוהר בתוך הבית והיה אסור להם אפילו לקנות דברים מבחוץ. הסוחרים היו מביאים להם את הסחורה עד הבית" מספר אליהו על אותם הימים, "בחלב שבה אני גרתי המצב היה שונה. בכלל לא ידענו מה קורה במלחמה. הידיעות הגיעו מהרדיו הסורי והם דיווחו כי בקרוב הם "יכבשו את תל אביב". כל יהודי חלב הסתגרו בבתים באותה תקופה מרוב פחד. כל משפחה מיהודי חלב השאירה חפץ כבד ליד הדלת כדי שלא יוכלו לפרוץ אותה מכיוון שבשנת 48 הסורים שרפו את בתי היהודים ובתי הכנסיות. האווירה ברחוב היהודי היתה של פחד כללי".
כשפרצה המלחמה היית תלמיד בבית הספר היהודי בחלב. תוכל לספר מה היתה האווירה בבית הספר באותו זמן?
"כאשר פרצה המלחמה הייתי ילד בכיתה ה' או ו'. אני זוכר שהיינו באמצע מבחן והמורה אמר "אל תעתיקו אחד מהשני, אני הולך לרגע וחוזר". הוא הלך ולא חזר במשך רבע שעה בערך. כשהוא חזר הוא אמר לנו שאנחנו צריכים ללכת הביתה בלי להודיע שיש מלחמה. כשהגעתי הביתה הלכתי לבאר שהיתה לנו בחצר. את פתח הבאר חסמה אבן גדולה כדי שאף אחד לא יפול פנימה. לקחנו את האבן והנחנו אותה ליד הדלת כדי שלא יהיה אפשר לפרוץ פנימה. נעלנו את הדלתות ונשארנו בתוך הבית".
1+מה היתה ההרגשה בקהילה היהודית בזמן המלחמה?
"אנשים במעט לא ראו אחד את השני. עשו לנו את המוות, עשו לנו הרבה צרות. כל יהודי ויהודי היה צריך ללכת בשעה שש בערב למוח'בראת (המודיעין הסורי), היו באים לבתי כנסת כל יום בשעה שש בין מנחה לערבית ובודקים מי נמצא ומי לא נמצא. יהודי שלא היה נמצא היו הולכים אליו ועושים לו בעיות".
בלי קשר למלחמת ששת הימים. איך היתה החוויה להיות יהודי בתוך סוריה?
"היה ממש כמו מוות. כל יהודי היה בתוך בית סוהר אפילו שהוא נמצא בתוך העיר שלו, בבית שלו. הרבה ילדים היו מקבלים מכות ברחוב. כל ילדה שהיתה יוצאת היו מרימים לה את השמלה ומקללים אותה".
זה לא נשמע שיש לך רגשות אהבה גדולים לסוריה..
"אהבה בודאי שלא" הוא אומר תוך כדי צחוק.
"לעלות לארץ היה חלום" – פעילות ציונית מגיל קטן
"אני גדלתי בבית ציוני. דוד שלי היה גדול מבריחי היהודים מסוריה" מספר אליהו. את פעילותו הציונית הוא התחיל בתור ילד, ובתקופה שבה היו מבריחים יהודים מסוריה , תפקידו כילד קטן היה לבדוק שהשטח נקי וכי אין אנשי מוח'בראת ברחוב לפני בואם של המבריחים.
הוא מספר כי: "בשביל כל יהודי ויהודי בסוריה לעלות לארץ היה חלום. כולם בלי יוצא מן הכלל, כל ילד! הוא משתף בזכרון על משפחה שעזר לה להימלט מסוריה: "היה ילד בן שבע וילדה בת שש, כאשר הם נמלטו דרך הצמחיה הילדה אמרה לאבא שלה שהקוצים של החיטה דוקרים אותה. כשאח שלה, שהיה רק בן שבע, שמע את זה הוא אמר לה: "בואי כבר, הולכים לארץ ישראל". עד היום כשאני נזכר בזה זה בוער בי, איך ילד בן שבע רצה לעלות לארץ".
"קיבלתי מכות רצח"
אליהו שהבריח מעל ל-50 יהודים מסוריה בתקופות בהן נרדפו היהודים על ידי השלטונות, סומן כמטרה עבור שרותי המוח'בראת ולבסוף נעצר והוחזק בכלא הסורי הידוע לשמצה.
הוא מספר כי: "הייתי כמה שנים בכלא הסורי – באותו כלא שהיה בו אלי כהן. קיבלתי מכות רצח, איזה מכות, מכות זה כלום! זה שום דבר! מהעינויים שעברתי שם היה כל הגוף שלי מלא מוגלה והייתי הולך לשירותים על הישבן בזחילה".
סך הכל בילה אליהו 4 שנים בכלא הסורי. הוא נכנס לראשונה לכלא בשנת 71 בעוון הברחת יהודים מסוריה. לאחר מכן הוא השתחרר לארבעה חודשים בלבד ונעצר שוב בזמן מלחמת יום כיפור למשך שנתיים נוספות. בעניין זה הוא מוסיף "אפשר לומר שגם ככה כל החיים של יהודי סוריה היו בית סוהר אחד גדול, גם אם היית מחוץ לכלא היית בסוג של כלא יומיומי. בשביל ללכת מעיר לעיר, יהודי היה צריך ללכת למוח'בראת, לבקש אישור מעבר ולחכות שבוע ימים. גם לאנשים שהיו חולים וגרים במקומות שבהם אין בתי חולים. בכל משפחה היה מישהו שנכנס לכלא, כלל אחד שהיה בורח היו תופסים את אבא שלו אות את אח שלו הגדול ומענים אותו".
1+"הברחתי את כולם" – החיים החדשים בירושלים
לבסוף הצליח אליהו להשתמש בידע שאותו רכש כמבריח ולהבריח את משפחתו שלו במבצע מורכב דרך טורקיה. מי ברח במצבע? "31 איש: אני, אשתי ההרה ושלושת ילדיי, חמי וחמתי ז"ל ושתי בנות, אמא שלי אחי ואחותי, אחי הגדול נתן ז"ל עם 5 ילדים ואשתו ההרה, אחי אדיב ז"ל עם שישה ילדים, אחי יהודה ושלושה ילדים. החלטתי לא להשאיר עקבות שם הברחתי את כולם. היום ברוך השם אנחנו כ-200 נפשות בארץ".
אז איך אתה מרגיש היום כשאתה גר בירושלים?
"אני גאה להיות פה, אני תמיד חלמתי על זה. זה המדינה שלי, זו העיר שלי, זו הארץ שלי, זה החלום שלי, זה החיים שלי, לזה נתתי את הנשמה שלי" אומר אליהו בהתרגשות, "כשהגענו לפה סופסוף התקבלנו על ידי נשיא המדינה יצחק נבון. הוא שאל אותי מה אני מרגיש. אמרתי לו שהאמת היא שאני לא מרגיש כלום. הוא התפלא ושאל אותי מה הכוונה שאני לא מרגיש כלום? עניתי לו שהייתי בשבע מדורי גהינם ואולי גם בשמיני ופתאום אני יושב עם נשיא מדינת ישראל. זה דבר הזוי! אני לא מאמין למה שקורה, וזו האמת".
לסיום, האם יש מסר שתרצה להעביר לקהל הקוראים?
"במלחמת ששת הימים הייתי בן עשר בסוריה, בארץ זרה, בארץ עויינת, בארץ אויב. כבר אז, על אף גילי הצעיר, עסקתי בציונות. כי ככה חונכנו כל הילדים, ואני ביניהם, על אהבת הארץ, על הכמיהה לציון ועל אחווה וערבות הדדית בעם ישראל. היום המחשבות של בני עשר ובני הנוער הינן בזוטות. איזה פלאפון כדאי שארכוש, איך להטריף את הרשת בטיקטוק, איך להרשים באינסטגרם. השורשים של הילדים רפויים, והענפים מתרועעים. ביום ירושלים, רק השם ירושלים מעביר בנו היהודים ויהודי סוריה בפרט צמרמורת. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" הפסוק חרוט בדי. אן. איי שלנו! הכמיהה לארץ ישראל והישיבה בציון היא ערך מוסף ליהודים שכאן. זכינו ועלינו להריע לירושלים ולהעלות אותה בכל יום על ראש שמחתנו! לא בכדי נכתב בתהילים 'שבחי ירושלים את ה' הללי אלוקייך ציון'. חג שמח לירושלים וליושביה".
