"אם יש שמיים, בינתיים אני חי": נועה קירל, עומר אדם, אושר כהן, פאר טסי, אליאב זהר, אודיה, רק דנקר, סאבלימינל – אלה רק חלק מהזמרים שהמוזיקאי והיוצר אבי בן זקן, עבד איתם על יצירת קליפ מתחילתו ועד סופו, כזה שיצליח להביא את ביצוע הזמר לצד חזות ויזואלית שתעביר רגש ותיעודים מדהימים שלא תמיד קשורים לאופיו של השיר, בדיוק כמו המחווה שעשה לסלבדור דאלי בקליפ "זאב בודד" של מושיקו מור, "זה היה סוריאליסטי, אישה מבוגרת דגה מאחוריו ולא ידעתי אם הוא ירצה שזה ייכנס". אך לצד עבודתו הנחשקת, הוא מתמודד גם עם דיסתימיה, דיכאון ממושך לא פשוט.
לבן זקן, בן 40 מקרית ים בחיפה קשה מאוד "לקחת על עצמו טייטלים", ואולי זוהי הסיבה שהוא מעדיף להגדיר את עצמו מוזיקאי, כי הוא פשוט מתעסק בהכל. הוא צלם קליפים מוכר בעולם המוזיקה, כותב ומלחין שירים, אך את דרכו הוא התחיל כזמר ראפ תחת השם "אוקטובר" והוא הגיע לעולם הצילום ממש במקרה, כשחברו הטוב אורי בן ארי ביקש ממנו לעשות קליפ לשיר שכתב – "השעות הקטנות". הוא מתוודה כי הוא כלל לא היה צלם קליפים, אך זה הצליח מאוד: "הבנתי שהדברים לפעמים באים בצורה אינטואיטיבית, מתנות כאלה".
השיר שכתב ברבנות וכבש את הרדיו
מאז הוא כתב שירים לפאר טסי, מירי מסיקה ושלושה שירים לניב דמירל בהם השיר "מאיה", שנכתב ברגע הכי קשה – כשחיכה להתרגש ברבנות. למרות שהמוזיקאי מודה כי כשהוא כבוי משהו גם בחדוות העשייה שלו נכבה, דווקא ברגע הזה ברבנות, כתב את השיר שכבש את תחנות הרדיו, "ישבנו ברבנות והתחלתי לשמוע את מילות השיר מתנגנות. אנחנו מחכים לגט, ובזמן הזה אני כותב שיר, זה פשוט הגיע לבד".
למרות כישרונו הרב הוא לא ממש מסוגל לקחת קרדיט באופן מלא על השירים שלו, "זה כמו צינורות מהשמיים, או דיבוק שתופס אותך. המילים פשוט יוצאות". הוא מספר שהשירים שהוא כותב מגיעים מקרקעית הנשמה, ואם הוא היה יושב לכתוב בכוח, זה לא היה יוצא ככה. למעשה, הוא מרגיש שזה מגיע אליו כמו "נשיקות מאלוהים".
"אין מטרה או משמעות אבל צריך להשלים עם זה"
הוא מושפע מזרם האמנות "ואבי סאבי", לפיו הפגום הוא השלם, וזו גישתו גם בצילום הקליפים: "אני מנסה לעבוד עם כמה שיותר טקסטורות וכמה שיותר לכלוך. יש לי עדשות שבורות שאני עובד איתן ומצלמות מקרטעות, אני כאילו מאמץ את הלכלוך ומשלים עם זה". הוא אומר כי יש בזה הרבה יופי שקשה להשיג ולזייף, "ברגע שאתה משלים עם זה שאתה לא תגיע בחיים למושלם – יש עולם לא שלם של דברים לא מושלמים סביבך".
"הזמרים שאני עובד איתם הם בסך הכל אנשים כמו כולם, עם אותם הפחדים"
הוא עובד עם זמרים רבים, צבר גם חברים מהתעשייה ומודה כי יש הרבה אחריות לעבוד לצד האמנים הגדולים: "פעם זה היה מלחיץ אותי, היום פחות. הם בסך הכל אנשים כמו כולם, עם אותם הפחדים". לדעתו תחום המוזיקה הוא מאוד נרקיסיסטי: "אפשר להישאב לאהבה עצמית שלא נגמרת וזה לא תמיד עומד בקנה מידה עם המציאות".
בן זקן כאמור, התחיל בתחום המוזיקה אך באיזשהו שלב הוא הבין "שזה כמו מוצר שצריך לתחזק בעצמך" וזה לא הרגיש לו טוב, אז הוא עבר לעולם הצילום: "רציתי לחוות את הצד השני. היה נמאס לי לראות ולשמוע את עצמי. הרגשתי שאני מוביל את עצמי להפרעת אישיות נרקיסיסטית וזה רע". הוא חושב שמוזיקה יכולה להיות כמו סמים, למרות שהוא "האיש הכי סאחי", והכי הרבה שלו זו בירה.
"מרגיש כאילו יש לי לבנה בבטן, ואף אחד לא מבין את זה"
הסיבה הרשמית בגינה התכנסנו לריאיון, היא העובדה שבן זקן מתמודד עם דיסתימיה, "זה דיכאון עונתי שמגיע לחודשיים, שלושה. אני נהיה כמו צל ומרגיש כאילו יש לי לבנה בבטן ואף אחד לא מבין את זה". התקופות בהן הוא בוחר לקחת פסק זמן מלוות בהרבה אשמה, "היא קיימת כי הסביבה לא מבינה אותך, אם לא רואים עליך סימן – אז אתה בסדר. משהו בתפיסה של החברה מאוד מיליטנטי".
"קל להבין מישהו עם שבר אבל לא מישהו עם שבר נפשי. לפעמים בן אדם צריך הפוגה של חודש כדי להשתקם מהחרא שהוא עובר". בעיניו, "כולנו מתמודדי נפש, אחרת היינו רובוטים", והוא מרגיש שדיכאון מסמל צמיחה: "הנשמה עוברת אדפטציה למציאות, אתה גדל מבחינה רוחנית ונפשית. זה כאבי צמיחה של הנפש". בשבוע שעבר הוציא שיר מרגש יחד עם רונה גולד על התמודדות עם דיכאון, שכתב לפני כחצי שנה – "שמיים".
"הגיעה מישהי ופתאום יש לך ילדה"
באחד הימים בתקופת הקורונה לאחר שכבר התגרש, הוא קיבל הודעה ממישהי שביקשה לבוא ללמוד ממנו את התחביב החדש שלו – חץ וקשת, "מאז אנחנו ביחד, התחתנו. לפעמים אתה עושה דברים רנדומליים שאתה לא יודעת למה אתה עושה אותם ופתאום יש לך ילדה". הדיסתימיה מגיעה גם בזוגיות וזה לא תמיד פשוט: "אשתי מכילה אבל גם לה קשה לפעמים", הוא מודה ומסביר כי זה קצת כמו נכות, ובאיזשהו שלב זה מקרין על הזוגיות: "אני יכול להבין אותה, לפעמים – זה כמו לטפל במישהו".
הוא מרגיש שיותר קל לחוות דיכאון כשאתה לבד: "אין מישהו שעושה לך השתקפות של הסיטואציה, פתאום כשיש עוד בן אדם והוא חי חיים נורמליים – אתה מבין שאתה צריך טיפול ומאיץ את הרצון להשתקם. יש בזה גם משהו חיובי", אך לצד זאת לפעמים זה יכול להעצים את הדיכאון. המוזיקאי ואשתו מצפים ללידת בתם בעוד כחודשיים והוא מאוד מתרגש אך לצד זאת יש גם פחדים: "אני מטפל בעצמי כדי שאני אהיה מספיק חזק לא ליפול בחזרה".
"צילמתי את התמונה של אסון הכרמל, היא פתחה מהדורות בכל העולם"
"זה קצת מפדח אבל אני הכי אוהב לצלם אסונות טבע. במלחמת לבנון השנייה הייתי היחיד שצילם פגיעות בים. כולם צעקו, הכל התפוצץ ואני עומד על הגג ומצלם" הוא מספר. גם באסון שריפת הכרמל, הוא היה שם לתעד את התמונה שפתחה מהדורות ופורסמה בכל מגזין שאפשר לדמיין: "ברגע שאנשים בהיסטריה, אני נהיה הכי רגוע, נכנס לאיפה שהם בורחים". הוא טוען כי זה לא משהו נשלט, בדיוק כמו המוזיקה, "אתה מבין את המשמעות שלך כאמן, מה הרלוונטיות שלך. יש ערך דוקומנטרי ליחידת הזמן שפעלת בה".
מה היית אומר לילד/ה שחווה התמודדות נפש ואין להם את החשק לצאת מהמיטה?
"שישאלו את עצמם למה הם מרגישים ככה ואם הם לא מוצאים הסבר טוב מספיק ולא יכולים לשנות את זה, שילכו לטיפול כדי לקבל עזרה ולצאת מזה". הוא מסביר כי "פעם הרגעים האלו היו כואבים ברמה פיזית והיום כשהוא מבין מה הוא עובר זה הרבה יותר קל". למעשה מהרגע שקיבל הגדרה למה שהוא עובר – הוקל לו: "דיכאון מגיע עם המון אשמה, ברגע שמורידים את האלמנטים האלה, יותר קל לך לטפל בעצמך. האשמה היא פקטור מאוד גדול בדיכאון. כולם מצפים ממך לצאת מזה ולהתיישר וזה לא תמיד עובד".
