משתלם לצאת נגד הרבנות הראשית. מאוד משתלם.
בשבוע שעבר פקדה אותנו סערת הרב הראשי. הראשון לציון הרב יצחק יוסף העז לדבר נגד הגוים שבין יוצאי ברית המועצות. כ-300 אלף, לפי מספרים רשמיים.
מדובר בגוים, ואי אפשר להפוך את זה בשום צורה. כמו שגבר הוא לא אישה ואישה לא גבר, גם אם מאוד רוצים שהיא תטען פגזים והוא ירקוד בלט.
אבל את ארגוני השמאל מעצבן נורא להיזכר בזה. ומעצבן אותם שמזכירים להם, והכי מעצבן שזה בא מהרב הראשי.
כי יש המון אנשים מוזרים במדינה שאכפת להם מה התורה אומרת, וכן – יש כאלה שעדיין מבינים שמי שמוסמך להביע את דעת התורה במדינה זה הרבנים הראשיים. בדיוק כמו שמי שמוסמך להחליט איזה תרופות יכולות לרפא ואיזה הורסות – זה רק משרד הבריאות, גם אם יש הרבה דעות בעניין.
והשמאל כבר יודע: אם העם חושב דברים מעצבנים, צריך להחליף אותו, או לעקר את היכולת שלו להחליט. קצת אקטיביזם שיפוטי, מדיניות תקשורתית של איתרוג מי שאוחז בדעות ה'נכונות' וסיכול ממוקד של מי שנגדם – והנה, העם בישראל בוחר ימין ומקבל עוד ועוד שמאל.
אז שוב, כמיטב המסורת של השמאל:
מעצבן אותנו נורא שיש רבנים ראשיים, והם עוד מעזים להגיד מה שהתורה אומרת בלי 'להתאים' ו'לעדכן' אותה – אז נהרוס, או נשתלט.
והנה שוב תנועת המלקחיים: אג'נדה תקשורתית מצד אחד ותנועות במימון הקרן שהן כביכול 'הציבור' מצד שני, כשפוליטיקאים שמבינים לאן נושבת הרוח מיישרים קו.
אז התקשורת הוציאה את הרב יוסף בשבוע שעבר גזען חשוך, ותקשורת מימין ואפילו ערוצים דתיים יישרו קו והאשימו את הרב בחוסר טאקט ואמירת דברים 'לא חכמים'. ארגונים שפועלים כבר שנים לפגוע ברבנות הראשית ששו והצטרפו מיד לחגיגה, והפוליטיקאים עפו על ההזדמנות לקטוף עוד כמה קולות ובעיקר למצוא חן בעיני מי שמחליט באמת.
וליברמן, שבשנה האחרונה קיבל כנראה החלטה אסטרטגית למצוא חן בעיני, שוב חוגג.
בשבוע שעבר הוא הוביל את ההתלהמות וההסטה נגד הרב ה'מסיט'. ממש ככה – ליברמן האשים את הרב יוסף בהסתה. שיעור בציניות ובעולם הפוך.
ואתמול, ב'פגוש את העיתונות', סימן ליברמן את היעד: החלפת הרבנות הראשית בחדשה, 'שפויה'. הוא ידרוש במשא ומתן הקואליציוני את מינויים של הרב דוד סתיו והרב חיים אמסלם לתפקיד הרבנים הראשיים.
הרבנים סתיו ואמסלם הבינו כבר לפני שנים את כללי המשחק. הם היום הרבנים היחידים אולי שיוצאים בגלוי ובאופן אישי נגד הרבנים הראשיים. ושניהם – מה לעשות – אף פעם לא כתבו חיבורים תורניים שהם חובה בכל בית כנסת, כמו של הראשון לציון הרב יוסף. במלים פשוטות יותר – הם בכלל לא מתקרבים לסדר הגודל התורני שלו.
עם ישראל יודע כבר אלפי שנים לזהות את גדולי וענקי התורה שלו. תמיד היו אלפי רבנים שעבדו במקביל בתפקידים ובתחומים שונים, אבל תמיד היו בראשם 'הגדולים' (במלעיל). ולא, לא מדדו אותם לפי רמת ה'שפיות' והנאורות שלהם.
אז כן – גם אם התקשורת תשמיץ ותפזר דיבורים על רבנות מסואבת, עדיין רוב ככל הרבנים הראשיים שפעלו ב100 שנות רבנות ראשית היו מה'גדולים'. והם אלה שהיו החותמת האחרונה. הם קבעו כיצד יתנהל מערך הכשרות, את מי אפשר לגייר ואת מי לא – הם הכריעו בכל השאלות ההלכתיות שנוגעות לציבור בישראל.
הרבנים הראשיים הבאים, מבטיח עכשיו ליברמן (והימין החדש איתו!), יימדדו במדד אחר לגמרי. אחרי כביסה קוראים לזה שפיות. לפני הכיבוס, פשוט – רמת פרוגרסיביות.
